בימים בהם מסרים פוליטיים באמנות או שאינם קיימים, או שהם שטחיים ומוצגים בצורה רדודה בעיקר במוזיקה, אפשר לראות בקלאש דוגמה ללהקה שלא התפשרה על יושרה האמנותי או הערכי. בין אם מסכימים או חולקים על דעותיהם הפוליטיות שתמיד היו חלק מהמוזיקה שלהם, אי אפשר להכחיש את מחויבותם למאבק עיקש עם אידיאולוגיה ברורה, כשיחד עם זאת, הם החזירו את הרוק לשורשיו, תוך כדי שהם גם שואפים להרחבת גבולותיו והופכים חלוציים בהיותם להקה לבנה ששילבה ז’אנרים “שחורים” שלא היו מוכרים לקהל הרוק הממוצע, מפ’אנק ועד לרגאיי ודאב.
במשך עשור, הלהקה חוללה מהפכה תרבותית-מוזיקלית והכל הודות לג’ון גרהאם מלור, שמוכר יותר בשם ג’ו סטראמר. מי שנולד בטורקיה לדיפלומט בריטי מכובד וקיבל את החינוך ברמה הגבוהה ביותר, הוביל מהפכה כשדמותו הייתה רחוקה ככל האפשר מדמות הבורגני המנותק. כבחור שעבד בעבודות צווארון כחול ולא השתלב במסגרת החינוכית, החל סטראמר להשיג לעצמו שם בסצנה הלונדונית שתוליד כמה מכוהני הפאנק והניו ווייב בפאבים המקומיים. כשהוא חובר לחברי להקת “לונדון אס אס”, מיק ג’ונס ופול סימונון תחת ניהולו של ברני רודס, שהיה מקורב לחברי להקת הסקס פיסטולס שהפיצו את בשורת הפאנק באנגליה.
הימים היו ימים מתוחים בבריטניה, כשמרגרט תאצ’ר ראשת הממשלה השמרנית של הממלכה, הובילה לרפורמות כלכליות שחיזקו את השוק החופשי, אך גרמו לפער עצום בין המעמדות באנגליה, כשמיסים עלו בתקופה של מיתון כלכלי שנוצר מניהול כושל של מפלגת הלייבור לפני כן, ונוער שלם נותר מחוסר עבודה, כשהוא זועם ויוצא לרחובות. מבחינה תרבותית, הרוק המתקדם וההארד רוק סימלו את הניתוק הטוטאלי של הרוק משורשיו, כשכוכביו הופכים לבורגנים עשירים בעלי אחוזות. רחוקים שנות אור מהמרד שהרוקנרול שידר אי שם בשנות ה-50. באותו זמן, הסקס פיסטולס נעלמה זמן קצר שזעזעה את בריטניה. אך בעוד הפיסטולס היו תרגיל יח”צ של המנהל מלקולם מקלרן שעיצב את הלהקה בתדמית הילדים הרעים והמלוכלכים כשהוא שולט ביד רמה בהצגה, הקלאש היו להקה אותנטית שזעקה את שחסר לה יחד עם צעירים מתוסכלים רבים ששאפו ליצור סדר חדש.
ב-1977, הם הוציאו את אלבום הבכורה הנושא את שמם והפכו לסנסציה בבריטניה. עם שירים כמו White Riot ו-Janie Jones, הם יצרו רוק פשוט, גולמי, אגרסיבי שהתכתב היטב עם מהפכת הפאנק שפרצה שנה לפני כן, אבל הלהקה הביאה חידושים שהיו משויכים רק לה באנגליה, כשהקליטה גרסת פאנק לשיר הרגאיי Police and Thives שחיבר בין הפאנק הלבן לרגאיי השחור ושימש כגשר מוזיקלי תרבותי בין קהילות שגורלן קשור יחדיו כמחאה נגד האפליה, הגזענות, האריסטוקרטיה והמונכריה. בעוד להקות רבות דגלו באנרכיה ובמהפכה לשם המהפכה, לקלאש הייתה אידאולוגיה ברורה עם כוונות ליצירת עולם טוב יותר. אידאולוגיה שדיברה הן למעמד הביניים והן למעמד הפועלים. כך הפך סטראמר לקולו של דור.
אנגליה אימצה את הקלאש באהבה, אך חברת התקליטים לא חשבה כי החומרים עם האג’נדה המקומית שהוציאה מתאימים לארה”ב. לא ייקח הרבה זמן כשבאלבומה השלישי שיצא ב-1979, London Calling, גם האמריקאים יאמצו את הקלאש בחום. הקלאש הוציאו אלבום כפול בלתי מתפשר ואקלקטי, בתקופה שאקלקטיות כבר הייתה מילה גסה במוזיקה הפופולרית. עם שיר הנושא שהיה ללהיט ותיאר מציאות לכאורה אפוקליפטית שלא הייתה רחוקה מהמציאות ומעבר מסגנונות רבים כמו רגאיי ורוקבילי אמריקאי שסימל יותר מכל את החזרה של הרוק לשורשיו, הקלאש היו לאחת הלהקות האהובות והמצליחות, כשגם עם ההצלחה המסחרית, הם התעקשו למכור את אלבומם הכפול במחיר של אלבום בודד ומחירי הכרטיסים להופעות מעולם לא עלו בהתאם למעמדם. דוגמה נדירה ללהקה שקשובה לקהלה ולא מתפשרת על ערכיה, גם אם היא נושאת בתוצאות.
הלהקה המשיכה בקו החדשני והמפכני עם Sandinista! שיצא ב-1980 ונקרא על שם התנועה המרקסיסטית שתפסה את השלטון בניקרגואה. דבר שלא השאיר ספק להזדהות של הלהקה עם ארגוני שמאל רדיקליים ותמיכה בהם, כשסטראמר משמש כדובר הלהקה כשטען כי הלהקה היא “אנטי גזענית, אנטי פאשיסטית, אנטי אנרכיה ופרו יצירתית”. האלבום הרחיב את הארסנל המוזיקלי והיה צעד נועז עם הוצאת אלבום משולש שכלל מעבר בין פאנק לפ’אנק, רגאיי ודאב ואפילו אימוץ של מוזיקת הראפ בפתיח The Magnificent Seven. האלבום הוביל למתחים בין חברי הלהקה כאשר התופף הידון פוטר בשל שימוש בסמים והוחלף במתופף המקורי של הלהקה טרי צ’יימס להקלטות אלבומם המצליח ביותר מסחרית, Combat Rock שיצא בשנת 1982.
עם כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה והרוק בכלל כמו Should I Stay or Should I Go ו-Rock the Casbah, הלהקה הפכה לסנסציה סופית בארה”ב כשהגיעה למעמד אלבום פלטינה ויצאה לסיבוב הופעות מוצלח במהלכו חיממה גם את “The Who”. הממסד אמנם זעם על המסרים הרדיקליים בשירים הקליטים, אך הנוער בין אם הזדהה עמם או פשוט אהב את המוזיקה, אימץ את הלהקה בחום. בינתיים היחסים בין חברי הלהקה המשיכו להידרדר, כשמיק ג’ונס מפוטר וצ’יימס עוזב את הלהקה בשל המצב המתוח. עם סטראמר וסימונון, הם מגייסים נגנים צעירים וניגשים להקליט אלבום חדש, כשהשילוב בין שני הדורות לא אפקטיבי וכימיה לא נרשמת בעבודה.
האלבום Cut the Crap שיצא ב-1985כשל אמנותית ומסחרית, וחתם את פרקה של הקלאש בהיסטוריה. מאז הפירוק, המשיכו חבריה לפעול במסגרות שונות ובקריירות סולו. מותו של סטראמר ב-2003, חתם את חייו של אחת הדמויות האייקוניות של הרוק ואת הסיכוי לאיחוד של הלהקה, אך השפעתה נותרה איתנה וחשובה לכל מוזיקאי ששאף לצעוק את שחסר לו. בין אם בלהקת רוק זועמת או בהרכב היפ הופ מיליטנטי.
