הדורס הייתה אחת הלהקות המשפיעות והחשובות במוזיקה של שנות ה-60 שפעלה מ-1965 ועד 1973. היא הספיקה להוציא שישה אלבומים עם הסולן ג’ים מוריסון לפני מותו ב-1971 ועוד שניים בלעדיו.
מוריסון, פגש את הקלידן ריי מנזרק במהלך לימודי קולנוע בלוס אנג’לס. השניים התיידדו סביב האהבה למוסיקה וספרות. מנזרק גם היה הראשון שהאמין בפוטנציאל שגלום במוריסון כזמר. הוא צירף אותו ללהקת הסרף שהקימו אחיו ריק וג’ים עוד בשנת 1961 בשם Rick & The Ravens. לאחר שהמתופף של ההרכב פרש, מנזרק מצא את מתופף הג’אז ג’ון דנסמור בשיעורי מדיטציה משותפים וצירף אותו להרכב. דנסמור הביא איתו את רובי קריגר, הגיטריסט הכישרוני, אולם עקב חוסר אמונה בלהקה האחים מנזרק ריק וג’ים פרשו ממנה, והארבעה נותרו לבדם עם שם שכבר לא התאים לרוח ולמוזיקה שהחלו לנגן.
עד מהרה הם שינו את שמם ל- The Doors, שם שנלקח מהספר “דלתות התודעה” של הפילוסוף אלדוס האקסלי, שהיה מהחוקרים החשובים של הסם הפסיכדלי LSD. הפריצה הגדולה של הדורז התרחשה כשההרכב הפך ללהקת הבית במועדון המיתולוגי בלוס אנג’לס, Whiskey A Go Go. שם, מוריסון הראה לעולם את כישוריו כסולן יחיד בדורו, שלוקח את הקהל שלו למסע פסיכדלי יוצא דופן, מעיין שמאן מוסיקלי. הם חתמו על חוזה תקליטים בחברת “אלקטרה” והתחילו לעבוד על האלבום הראשון.
בשונה מרוב הלהקות של תרבות הנגד באותה תקופה, הדורס סיפקו סאונד פחות אופטימי ו”היפי”, אלא הציגו את צידו השני של החופש, התודעתי. הצד שהיה יותר אפל ודיבר על הרצונות הפחות רציונליים של האדם – תשוקה, מוות, תסביך אדיפוס (בשיר The End המהפכני), וסמים. אלבום הבכורה The Doors, יצא בתחילת 1967 והיה הצלחה אדירה. עד היום הוא נחשב לאחד מאלבומי הבכורה הטובים בהיסטוריה, עם להיטים כמו Light My Fire, Soul Kitchen ואפילו שיר אופרה ישן Alabama Song. המוסיקה של הדורס שילבה השפעות לטיניות, סגנון הבוסה נובה הברזילאי, ג’אז ובלוז. כל אלה יצרו צליל ייחודי שלא נשמע כמותו מעולם.
האלבום הבא שיצא באותה השנה, Strange Days, נכתב כשמוריסון גר בלורל קניון שבהוליווד. בועה שבה גרו כל הסופרסטארים המוזיקליים של התקופה. האלבום המשיך את פריצת הדרך עם שימוש בכלים חדשים כמו סינטיסייזר Moog. באלבום ניתן למצוא את הלהיטים People Are Strange ו- Love Me Two Times, כמו גם את היצירה When The Music’s Over. האלבום הבא שיצא בשנת 68, Waiting For the Sun, המשיך את אותו הקו עם הלהיטים Hello, I Love You שנכתב עוד מימי The Ravens המוקדמים, Love Street שנכתב לאהובתו של מוריסון, פמלה וקטע בועט בשם Five To One.
ב-1969 יצא The Soft Parade שתרם רבות להתפתחות הג’אז רוק, בו יצא גם אחד השירים המוכרים של הלהקה Touch Me, שאיתו הגיעה גם אחת השערוריות הגדולות של מוריסון. מול 12,000 איש צפופים ועצבניים, עלה מוריסון להופעה בפלורידה, שיכור כלוט, והפציר בקהל לעשות כרצונם, ולהתמסר לחופש המוחלט תוך כדי שהוא מתפשט מבגדיו על הבמה. לבסוף הוא נעצר על ידי המשטרה עקב התערטלות פומבית. לאחר המקרה, ההצלחה של הדורס נעצרה והבאז סביבם פחת.
ב-1970, יצא האלבום Morrison Hotel שכלל בין היתר את Peace Frog ו- Roadhouse Blues. באותה תקופה, מוריסון החל להיות הצל של עצמו. ההתמכרות לאלכוהול הייתה כבר חסרת שליטה ואפילו חברי הלהקה שניסו לעזור לו, לא הצליחו במשימה.
כשיצא L.A Woman, בשנת 71, האלבום האחרון של הלהקה עם מוריסון, הסוף כבר היה קרוב. מוריסון גידל כרס וזקן והפך פרנואיד. בעיני רבים זהו האלבום הכי טוב של הלהקה. הם חזרו לשורשי הבלוז יחד עם השירה הפסיכדלית השמאנית של מוריסון. Riders on the Storm, Love Her Madly, Hyacinth House הם משיריו הבולטים של האלבום שהיה חותם לתקופתה הגדולה של אחת הלהקות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים.
מעט לפני צאת האלבום מוריסון עבר עם אהובתו פמלה לפריז שם חלם להיות משורר כמו גיבוריו הספרותיים. הוא נמצא ללא רוח חיים באמבטיה בדירתם ב-3 ביולי 1971 בגיל 27 בלבד. הלהקה הוציאה עוד שני אלבומים זניחים אחרי מותו והתפרקה.
