ב-1961, הוציא הסופר החשוב בן תנועת הביט, ויליאם ס. בורוז את ספרו “The Soft Machine”. שמה של אחת מהדמויות היה “ווילי, נער המתכת הכבדה”. שבע שנים מאוחר יותר, תוציא להקת Steppenwolf את הלהיט האייקוני שלה “Born to Be Wild” שכלל את המונח “Heavy Metal Thunder”. שנתיים לפני אותו להיט, עבד נער בן 17 במפעל מתכות בעיירת הפועלים ברמינגהם שבאנגליה. זה היה יומו האחרון בעבודה כשהוא נפצע ואיבד את שתי קצות אצבעותיו. אותו נער, טוני איומי, היה בטוח שזה סופו כגיטריסט ושאין סיכוי שיחזור לנגן שוב. מנהל המפעל שהיה גם ידידו השמיע לו את גיטריסט הג’אז הצועני הוירטואוז ג’נגו ריינהארדט. איומי שלא רצה לשמוע מישהו מנגן גיטרה התרשם מהנגינה של הגיטריסט הבלגי. המנהל סיפר לו שאותו גיטריסט ניגן עם שתי האצבעות שנותרו לו אחרי שריפה שלקחה ממנו את השאר. איומי הבין שיש פה עוד סיכוי. הוא ייצר לעצמו קצות אצבעות ממתכת וכיוון את הגיטרה נמוך יותר כדי להקל על עצמו. בעקבות הכיוון, הסאונד נהיה כבד יותר, סמיך יותר, אכזר יותר. כך נולד באופן רשמי, ז’אנר המטאל.

אבל הסיפור מתחיל הרבה לפני כן. המטאל, הצאצא הישיר של הרוק הכבד, ראשיתו במיזוג בין אמני הבלוז החשמלי שניגנו מוזיקה רועשת ואפלה, הגאראז’ הגולמי שהגיע בעיקר מלהקות אמריקאיות ומהפסיכדליה עמוסת האפקטים שהחלה לתפוס תאוצה בארה”ב ובאנגליה. בנוסף, המטאל שאב גם מהטכניקה הווירטואוזית של יצירות קלאסיות ונגני ג’אז, כך שכל הקלחת יצרה סגנון חדש שהפך להיות לאחד הז’אנרים הגדולים והעוצמתים של הרוק. בעוד ישנה מחלוקת לגבי תחילתו של המטאל, נקודה קריטית של תחילת היווצרות המאפיינים של הסגנון היא ללא ספק להקת Blue Cheer.

במקור מבירת ההיפים סן פרנסיסקו, הלהקה שאפה כדברי הסולן והבסיסט דיקי פיטרסון ליצור צליל שיהיה חזק ועוצמתי ככל האפשר. אלבום הבכורה שלהם Vincebus Eruptum שיצא ב-1968, כלל קאברים ללהיטי רוקנרול בנוסף לחומר מקורי, כולם עברו דרך כמויות דיסטורשן וטרמולו ושירה צעקנית יותר שהביאו צליל שונה משאר הסצנה הפסיכדלית/בלוזית הקיימת. ידועה גרסת הכיסוי ללהיטו של אדי קוקרן Summertime Blues שהפכה את השיר להרבה יותר אגרסיבי מן המקור באמצעות דיסטורשן אימתני. בנוסף לBlue Cheer, נרשמו השפעות מלהקות רוק כבד, גאראז’ ופאנק אמריקאי שהגדירו את הצליל האגרסיבי באמצעות שימוש כבד בדיסטורשן כמו Steppenwolf, The Stooges וMC5.

כל השינויים הללו התרכזו לתוך המפץ הגדול שהוגדר עם שלוש להקות אנגליות שהגדירו את סאונד הרוק הכבד: Led Zeppelin, Deep Purple וBlack Sabbath. בעוד ש Zeppelin הייתה מזוהה עם מספר ז’אנרים, שיריה The Immigrant Song ו-Dazed and Confused נחשבים מהראשונים ומהמשפיעים בז’אנר. Deep Purple תרמה לאופי הז’אנר עם אלבומה In Rock, שנשען על הוירטואוזיות של הסולן איאן גילן ועל שימוש בדיסטורשן ובקלידים בעלי סאונד של עוגב כנסייתי. עם זאת, להקת Black Sabbath היא הראשונה שטבעה סופית את הסאונד של המטאל. שני האלבומים הראשונים שהוציאה הלהקה בשנה אחת (1970) ריכזו את הסאונד האייקוני שישפיע על דורות של מוזיקאים בעתיד. מוזיקה אגרסיבית, רועשת מתוגברת בדיסטורשן וטקסטים מפחידים בהשפעת סרטי אימה וספרות גותית ורומנטית העוסקים בתורת הנסתר, יצורים מפחידים על טבעיים, נושאים שטניים, גם נושאים היסטוריים ומלחמתיים ושאר ירקות. הסאונד הייחודי של Black Sabbath זכה להצלחה עצומה על אף ביקורת מצד ארגונים שמרניים שהאמינו כי הלהקה מעודדת שטניזם. ביקורת שלא תפסח על הסגנון שהואשם לא פעם בדרדור בני הנוער.

במחצית הראשונה של שנות השבעים, מאז Black Sabbath הגיחה לעולם עם הצליל הייחודי, להקות רוק כבד היו לפופולריות ביותר עם אלבומים מצליחים והופעות מלאות. חלקן גם הן הגיעו לסאונד כבד יותר שישפיע על התפתחות המטאל. להקות כמו Aerosmith, Uriah Heep, Alice Cooper, Kiss, Blue Oyster Cult, Thin Lizzy, Scorpions, Rainbow, AC/DC, בנוסף לזפלין ופרפל, ממשיכות לפתח את הסאונד הכבד והעוצמתי שישפיע על דור העתיד שיקים להקות מטאל עם סאונד כבד עוד יותר. יש לזכור שבאותה תקופה, הסגנונות לא היו מוגדרים באופן רשמי כמו היום, כך שלהקות עם סאונד כבד הוגדרו כ”Heavy Rock” ועם השנים הוגדרו תחת הסגנונות הנ”ל. עד אז, הגבול בין רוק כבד ומטאל היה מטושטש. בנוסף, להקות אחרות שלא פרצו למיינסטרים, לא אחת כי הן פשוט הקדימו את זמנן, היו לחלוצות בפיתוח סאונד הרבה יותר כבד, רחוק מהקלילות היחסית של להקות ההארד רוק.

Sir Lord Baltimore באלבומם הראשון הביאו צליל גולמי ושאחראי בין היתר לעיצוב סגנון הסטונר רוק/מטאל שיתפוצץ בשנות התשעים, להקת Pantegram הלכה עם סאונד הדום של סאבאת’ רחוק עוד יותר ויצרה אלבומים איטיים וכבדים שחזו את הדום מטאל שיתפתח שני עשורים לאחר מכן. להקה שדווקא זכתה לפופולריות גדולה היא Rush הקנדית ששילבה בין רוק כבד לרוק מתקדם והיתה לחלוצת הפרוג מטאל ששילב בין הסאונד הכבד של המטאל עם המורכבות והווירטואוזיות המוזיקלית של הרוק המתקדם.

במהלך המחצית השנייה של שנות השבעים, להקות נוספות באנגליה הרחיבו את סאונד המטאל כמו Judas Priest שנטו לאלמנטים יותר דרמטיים ואופראיים וMotorhead שחזרו לשורשים בהשפעת הרוק אנד רול. עם עלייתו של ז’אנר חדש לקדמת הבמה, פאנק רוק, נדחקו הלהקות המובילות של המטאל מהמיינסטרים והסגנון המציא עצמו מחדש עם תתי ז’אנרים רבים ומגוונים שהתפתחו לאורך השנים והפכן את המטאל לז’אנר שעומד בפני עצמו.

שנות השמונים היו שנים מעצבות בהתפתחות המטאל שהפך לז’אנר מרכזי בעולם הרוק כשרבות מלהקות הרוק הכבד והמטאל הפכו פופולריות ועשירות. דמות חשובה בפיתוח הצליל והמראה של המטאל כפי שאנו מכירים אותו הוא רוני ג’יימס דיו. הסולן האמריקאי שהגיע מלהקת הבלוז רוק Alpha,

הפך להיות מעצב הדמות של המטאל כשהפך להיות סולנן של להקות משפיעות כמו Rainbow בניצוחו של ריצ’י בלקמור וBlack Sabbath כאשר הוא נכנס לנעליו של אוזי אוסבורן בהצלחה רבה. הלהקה שהקים על שמו Dio, הפכה להיות גם היא אחת מן החשובות בעיצוב סאונד המטאל עם אלבומם הראשון Holy Diver. בנוסף לטקסטים הפנטסטיים שכתב שהשפיעו על תתי סגנונות כמו פאוור מטאל, דיו הפך את סימן האצבע והזרת המורמת כקרני השטן, לסימן הכי מוכר של המטאל. אדם אחד הפך להיות מרכזי במטאל עד כדי כך שמעבר לצליל ולליריקה הוא עיצב את תרבותה. בעשור הזה, המטאל החל לפתח צורות שונות. באנגליה היא זה הגל החדש של המטאל הבריטי – שילוב בין מטאל ורוק מתקדם של שנות השבעים עם פאנק אנגלי שתפס את מירב תשומת הלב במוזיקה הבריטית באותה תקופה. להקות מרכזיות של הסגנון הן: Iron Maiden, Def Leppard, Diamond Head וSaxon.

בארה”ב נוצרו תתי ז’אנרים מנוגדים לחלוטין:

גלאם מטאל – שילוב בין הרוק הכבד/מטאל לבין ההופעה האקסטרווגנטית של הגלאם רוק משנות השבעים. Kiss  שקמה בעשור שלפני כן, הייתה להשפעה מכוננת על אותן להקות שהפכו לכוכבות בשנות השמונים כמו Guns N Roses, Bon Jovi וMotely Crue ששרו שירים קליטים מתוגברים בדיסטורשן והופעה מוחצנת.

ת’ראש מטאל – סגנון שהתפתח בארה”ב ונוצר בתגובה לגלאם מטאל המוחצן ומבוסס על המהירות המואצת של הארדקור פאנק עם טכניקה גבוהה יותר. להקות המייצגות את הז’אנר הן: Metallica, Megadeth, Anthrax וSlayer.

דת’ מטאל – סגנון קיצוני יותר שאף הוא התפתח בארה”ב וכולל נגינה טכנית גבוהה עם התעלמות ממלודיה ושירה בטונים נמוכים הידועה כגראולינג. להקות מייצגות: Death, Obituary וMorbid Angel. להקות אחרות כמו Napalm Death וCarcass לקחו את הז’אנר לכיוון קיצון יותר עם טמפו גבוה יותר, גראולים לא מובנים ושירים קצרים ביותר. הכיוון הוגדר כגריינדקור.

פ’אנק (Funk) מטאל – מתחיל להיווצר במחצית השניה של שנות השמונים, כשלהקות אמריקאיות משלבות את הסאונד האגרסיבי של המטאל עם הקצב של הפ’אנק. חלוצה מרכזית היא להקת Living Colour. מדובר בתופעה יוצאת דופן בז’אנר בה חברי להקת רוק כבד או מטאל היו שחורים בז’אנר שמאופיין בעיקר בנגנים לבנים. להקות נוספות הן Faith No More וPrimus שפיתחו את המיזוג בין שני הסגנונות והפכו להצלחה.

בשנות התשעים החלה להתעמעם הפופולאריות של המטאל הקלאסי בעוד תתי ז’אנרים קיצוניים יותר ופחות מתחילים להיווצר במקומות שונים בעולם:

דום מטאל – תת ז’אנר שלקח את נוסחת המוזיקה הכבדה והאיטית של סאבאת’ ופנטגרם והקצין אותה עוד יותר מבחינת קצב וצליל הדיסטורשן עם להקות כמו My Dying Bride, Type O Negative וCandlemass. רבות מהן כמו Type O Negative ו-Paradise Lost הוסיפו לסאונד גם אלמנט וויזואלי אפל בהשפעות מספרות גותית וסרטי אימה נישתיים מה שהוביל לתת ז’אנר מטאל גותי.

גרוב מטאל – סגנון שמשלב בין הת’ראש לסגנונות יותר מחתרתיים כמו קרוסאובר ת’ראש במוזיקה אגרסיבית וקצבית. אמנם היה קצב פשוט, אך המוזיקה לא הייתה מלודית והונעה בעיקר מריפים כבדים עם גיטרות שכוונו לתדרים וצלילים נמוכים יותר. Pantera האמריקאית וSepultura הברזילאית היו מחלוצות הסגנון והפכו פופולריות בנוף המטאל באותה תקופה.

ראפ מטאל – סגנון שהתפתח בארה”ב מתוך הראפ רוק עוד בשנות ה-80 אם כי צבר פופולאריות בשנות ה-90 ושילב ראפ עם מטאל. להקות פופולאריות: Rage Against the Machine, Body Count.

נו מטאל – סגנון שנוצר בהשפעת הגרוב מטאל וממהפכת הראפ מטאל שהובילה להקת Rage Against the Machine. הסגנון שילב בין הסאונד של המטאל לבין עולמות הזרים לסגנון בדרך כלל כמו היפ הופ ואלקטרוניקה. הרבה להקות מהז’אנר הפכו פופולריות עד כדי כך שהיו מושמעות באופן תדיר ברדיו לא פחות מכוכבי הפופ המרכזיים. האסתטיקה והפופולריות הובילו לביקורת וויכוחים שנמשכים גם כיום לגבי שייכות הסגנון למטאל. להקות פופולריות בז’אנר: Korn, Limp Bizkit, Slipknot, Linkin Park וDisturbed.

אלטרנטיב מטאל – סגנון ששילב בין מטאל ורוק אלטרנטיבי ששלט בשנות התשעים. השירים כללו פזמונים קליטים עם סאונד אגרסיבי ולעתים מלנכולי בשילוב בין שירה מלודית לאגרסיבית. להקות מייצגות הן חלק מחלוצות הגראנג’ כמו Alice in Chains וSoundgarden כמו כן גם, Jane’s Addiction, Deftones וSystem of a Down.

בלאק מטאל – סגנון מטאל אגרסיבי שראשיתו בסקנדינביה. הטקסטים עוסקים נושאים פגאניים, עם מוזיקה בעלת טמפו מהיר ,שירה שמתרחקת גם מהגראולינג אל עבר צלילים צורמים יותר וגישת הקלטה בעלת איכות נמוכה מכוונת. הלהקות היו לאיום מרכזי שכן חיו את הגישה הפגאנית השטנית עד הסוף כשהיו נוהגים לשרוף כנסיות ולהתלבש ולהתאפר בשחור לבן. להקות המייצגות: Mayhem, Burzum, Emperor וBathory.

אינדסטריאל מטאל – סגנון שהיה פופולרי מאוד בשנות התשעים ושילב בין המטאל לניסויים האלקטרוניים האגרסיביים של המוזיקה התעשייתית של שנות השבעים והשמונים, כשהפרויקט של טרנט רזנור Nine Inch Nails נושא את הלפיד. להקות חלוצות נוספות היו Ministry, KMDFM וGodflesh. להקות כמו Marilyn Manson וRammstein שקמו מאוחר יותר הפכו למצליחות ביותר.

פאוור מטאל – סגנון ששילב טכניקה גבוהה, מוזיקה מלודית שמושפעת ממוזיקה ניאו קלאסית העוסקת בנושאים הלקוחים מעולם הפנטזיה עם להקות כמו Blind Guradian וHelloween.

מטאל סימפוני – סגנון שהושפע ממוזיקה קלאסית ובעיקר מאופרה כשנשים בעלות הכשרה ווקאלית הפכו להיות חלק אינטגרלי ובכך שינו את מעמדן בז’אנר הפטריארכלי עם להקות כמו Nightwish, Xanderia וRhapsody of Fire.

פרוג מטאל – סגנון שהתפתח בשנות התשעים, תחילתו בשנות השבעים עם להקת Rush הקנדית. הסגנון משלב את הווירטואזיות הגבוהה של הרוק המתקדם עם סאונד המטאל וזכה גם הוא להצלחה מסחרית עם הרכבים כמו: Tool, Dream Theater, Opeth וPain of Salvation.

סלאדג’ מטאל – סגנון שהתפתח בעיקר באזורי קליפורניה ולואיזיאנה, היה מיזוג בין האגרסיות של ההארדקור פאנק והמורבידיות של הדום מטאל עם השפעות מסגנונות כמו אינדסטריאל ליצירת סאונד כבד ביותר עמוס אמוציות. רחוק מן העיסוק בעל טבעי ובעיקר עיסוק במצב קיומי עגום. להקות מייצגות: Acid Bath, Crowbar וNeurosis.

פוסט מטאל – סגנון אגרסיבי שנולד מרבות מלהקות הסלאדג’ והגיע גם ממקומות שונים בעולם, שילב בתוכו סגנונות אוונגרדיים שלאו דווקא קשורים למטאל כמו אמביינט, מוזיקה קלאסית מודרנית, ג’אז חופשי, נויז ופסיכדליה. כשלהקות הסלאדג’ היו לחלוצות בסגנון כמו: Neurosis, Isis, Kayo Dot וAgalloch.

מטאל ניסיוני – סגנון שהתפתח לצורות שונות אך עם גישה דומה כמו סלאדג’ מטאל ופוסט מטאל, התקדם לעבר סאונד יותר כבד ולהשפעות מסגנונות רחוקים מן ההווי והתרבות המטאליים. לשני הסגנונות, ניתן לזקוף את זכות הפיתוח לMelvins מסיאטל עם סאונד הגיטרה האימתני של קינג בוזו.

חלק מהצלחתו של המטאל נובע מהתרבות הענפה שקיימת סביבו. חובבי מטאל ידועים בקהילתיות שהם יוצרים סביב הז’אנר, באופנה הדיסטינקטיבית ובפסטיבלים הרבים ברחבי העולם שהקימו בנושא. למעשה, מוזיקת המטאל חרגה מזמן מגבולות הז’אנר המוזיקלי והשפיעה רבות על תחומי תרבות מגוונים. סרטי אימה רבים משלבים מוזיקת מטאל בפסקול שלהם וניתן למצוא דמויות וסיפורים בהשראת המטאל בסרטי פנטזיה כמו האבי מטאל, שנקרא על שם הז’אנר, בסרטי פעולה כגון מד מקס, ואפילו בסרטי קומדיה-מוקמנטרית כדוגמת Spinal Tap. תחום נוסף שמושפע רבות מהמטאל הוא הגיימינג, שבו מוזיקת מטאל הינה פופולרית במיוחד בז’אנרי הפנטזיה והאקשן. באומנות ניתן למצוא יוצרים רבים שמושפעים מהאסתטיקה של תרבות המטאל, והודות לשימוש נרחב במרצ’נדייס בקרב המעריצים, חלק מהסמלים של הלהקות ושל התרבות סביבם נהיו פופולריים ומוכרים בקרב הציבור הרחב.