פורגרסיב רוק הוא שילוב בין ז’אנרים שהחל להתבצע בתוך הרוקנרול של סוף שנות ה-60. הפרוג הביא את התמהיל שבין כלים חשמליים – גיטרות, בס, תופים – לבין המורכבות המלודית וההרמוניות של מלחינים קלאסיים.

הז’אנר הוא אירופאי-קלאסי ופרח בעיקר בבריטניה של סוף שנות ה-60 עד סוף שנות ה-70. התקופה הקלאסית של הרוק המתקדם נפרשת בין 1967 (מודי בלוז, Days Of Future Past) ל-1977 (יס, Going For The One) – עם שפע של תקליטים שהכילו יצירות ארוכות (ולא רק “שירים”) עם עיבודים מתוחכמים ונגינה וירטואוזית והתייחסות ממשית למוזיקה קלאסית (אמרסון לייק ופלמר, “תמונות בתערוכה” מאת מוסורגסקי, 1971, רנסנס, “שחרזדה וסיפורים אחרים” מאת רימסקי קורסקוב) לבין להקות שהושפעו מהג’אז החופשי ושילבו אותו באלבומיהם (King Crimson, Soft Machine, Van Der Graaf Generator).

אמני הפרוגרסיב רוק (“פרוג”) ביקשו לשאוב השראה מהמדע, הספרות, הקולנוע והטכנולוגיה של התקופה, ולמצב את עצמם כממשיכיהם של סטרוינסקי ואהרן קופלנד – עם מוזיקה מודרניסטית, לעתים גם א-טונאלית ודיסוננטית – קלאסי פוגש ג’אז נוגע בפיוז’ן, בלדות עממיות רכות נוגעות בכלים הודים, מתיקות מערסלת עושה אהבה עם אוונגארד. זעקות ולחישות. כיווץ והרפיה.
יופי ועצבות.

הרוק המתקדם נולד ב-1967 אך מזוהה מאוד עם שנות ה-70. להקות ואמנים בריטיים מהלו את האקספרימנטליות המוזיקלית עם השפעות מהמהפיכה הפסיכדלית, הסוריאליזם הרומנטי בציור, השפעות הסמים מפתחי התודעה, המדע הבדיוני של שנות ה-50 המסעות לחלל והנחיתה על הירח, הפילוסופיה הרוחנית ההודית, ספרות הפנטזיה של טולקין, מיתולוגיה, אגדות עם והיסטוריה ורעיונות נוספים שביטאו את תרבות המרד ורוח הנעורים של הסיקסטיז.

להקות הפרוג הונהגו בידי נגנים בעלי הכשרה קלאסית ויכולת ביצוע יוצאת דופן, וירטואוזים משכילים שלקחו את אמנות המוזיקה קדימה.

הרוק המתקדם הצמיח מתוכו תתי-זרמים שונים ומשונים: הזרם הקלאסי-פורמלי, המתבסס על מוזיקה קלאסית סימפונית אהובה; הסגנון האימפרסיוניסטי שהוליד את מוזיקת העידן החדש
(New-Age) ומוזיקת העולם, הסגנון ה”חללי” (Space Rock), שהושפע מספרי מד”ב של אסימוב, ארתור סי קלארק ריי ברדבורי ומייקל מורקוק, הסגנון הסוריאליסטי, שהושפע מפסיכדליה אמריקאית ואמנות פלסטית אירופאית; הסגנון האוונגארדי, בהשראת מוזיקה מודרניסטית מינימליסטית.