שש וחצי דקות וסולו אייקוני אחד, הספיקו ל– Eagles לצאת מהצלחה האמריקאית אל עבר הנצח העולמי. כל זה קרה ברגע שהמחט ירדה על האלבום החמישי של הלהקה.
ה“Eagles” החלו את דרכם חמש שנים קודם לכן כלהקת קאנטרי-רוק, מוכוונת לקהל אמריקאי. לאחר שני אלבומים מבוססי קאנטרי המחוג התחיל לזוז לכיוון הרוק, ואיתו גם ההצלחה. אלבומם הרביעי – One of these nights הגיע לראש המכירות בארצות הברית. הכיוון החדש לא התאים לגיטריסט הקאנטרי ברני ליידון, שהחליט לעזוב. על המשבצת שלו נחת העיט החדש – הגיטריסט ג’ו וולש. עיט קשוח מקנזס שניגן בעברו בפאוור טריו James Gang. את מרבית שירי האלבום כתבו הצמד שייסד את הלהקה, דון הנלי וגלן פריי.
שיר הנושא– Hotel California שפותח את האלבום הוא השיר המזוהה ביותר של הלהקה. כנראה שדווקא הטקסט המעורפל, שנכתב בהשראת נסיעה משותפת לילית של הלהקה ללוס אנג’לס, ומתאר עלילה הזויה המורכבת מסצנות קצרות שמבליחות ונעלמות ריתק את דמיון המאזינים, וסיפק כר נרחב לפרשנויות. כל הטוב הזה משמש הקדמה לסולו המפואר של דון פלדר בגיבסון כפולת הצוואר וג’ו וולש בפנדר טלקסטר- בדו קרב גיטרות, עמוס הרמוניות מכל טוב, שנחקק ונצרב במוחם ובאצבעותיהם של מיליוני מאזינים וגיטריסטים עד היום. השיר הבא New kid in tow מרגיע את הסולו מהשיר הקודם, ומחזיר אותנו למחוזות רגועים יותר, עם לחן נעים וקליט מאזורי החיוג של הקאנטרי, אך מתחת לאידיליה המוזיקלית מסתתרת הבנה שכל הצלחה היא בעצם זמנית וברת חלוף. Life in the fast lane מציג לתפארת את המפנה שעברו ה”Eagles” מהקאנטרי לרוק. ריף גיטרה עצבני פותח את השיר, וחוזר בהמשכו. השיר The Last Resort, המסיים את האלבום, הוא מעין כתב אשמה כנגד בעלי ההון והתעשייה שמשתלטים על מקומות קטנים ויפים ומחריבים אותם. בלדה שקטה שמתחילה בסגנון הקאנטרי רוק וממשיכה עם הסטינטיסיזרים של הנלי ווולש למחוזות אחרים.
האלבום Hotel California נמכר ביותר מ-40 מיליון עותקים, ונמצא בעשירייה הפותחת של האלבומים הנמכרים בכל הזמנים. הוא מאופיין בשילוב נדיר ביופיו של רוק ו-Soft Rock בניחוח קאנטרי, ובאווירת הלילה של המדבר הקליפורני. ה”Eagles” מציגים באלבום בסך הכל תשעה שירים, או יותר נכון לומר 8 שירים, ועוד מפלצת מכירות שמאפילה על כל השאר, שבזכותה הם פרצו את גבולות אמריקה, הגיעו למיליוני מאזינים בעולם, ולהיכלי התהילה של המוזיקה באשר הם.
