לד זפלין היא אחת מלהקות הרוק החלוציות, החשובות והמצליחות, שהוקמה בלונדון בשנת 1968. ההרכב נודע בעיקר בשל תפקידו המרכזי בפיתוח סגנונות ההארד רוק וההבי מטאל. הלהקה למעשה נוסדה על חורבותיה של להקת The Yardbirds, שחבריה נטשו אותה בזה אחר זה והותירו את גיטריסט הלהקה, ג’ימי פייג’, כשריד אחרון. בניסיון להציל את הלהקה, ולעמוד בהתחייבויותיה להופעות בסקנדינביה, אסף פייג’ שלושה מוזיקאים חדשים: הסולן רוברט פלאנט, הבסיסט והקלידן ג’ון פול ג’ונס והמתופף ג’ון בונהאם. הם הופיעו תחילה תחת השם, The New Yarbirds, בעיקר כדי לשמור על המוניטין, אבל מהר מאוד שינו כיוון, פיתחו צליל ייחודי המשלב אלמנטים מעולמות הבלוז, רוק, פולק ופסיכדליה, ושינו את שמם ל-Led Zeppelin.
אלבום הבכורה של הלהקה, שנשא את שמה, הוקלט בהפקתו של פייג’ תוך 36 שעות ויצא בינואר 1969. בזמן אמת האלבום נקטל על ידי הביקורות, אבל כיום הוא נחשב לאלבום מופת ואחד מאלבומי הבכורה הטובים והחשובים בכל הזמנים. אלבום חלוצי שמהווה השראה לנגנים ומוזיקאים עד היום. האלבום כלל רצועות כמו Dazed and Confused, Good Times Bad Times Babe I’m Gonna Leave You, ו- .Communication Breakdown
אלבומם השני, Led Zeppelin II, גם הוא בהפקתו של פייג’, שוחרר מאוחר יותר באותה השנה והציג קו כבד יותר. בין שיריו הבולטים: Whole Lotta Love, עם הריף האלמותי של פייג’ ו-Thank You משירי האהבה היפים ביותר. האלבום זכה לשבחים הן מציבור המאזינים והן מהמבקרים, והגיע לראש מצעד המכירות בארה”ב.
אלבומה השלישי של הלהקה, Led Zeppelin III ששוחרר ב-1970, סימן שינוי לעבר השפעות אקוסטיות ועדינות יותר, שבלטו במיוחד ברצועות כמו Since I’ve Been Loving You ו-That’s the Way.
עם זאת, היה זה אלבומם הרביעי, המכונה לעתים קרובות Led Zeppelin IV, הוא האלבום שהנחיל ללד זפלין את ההצלחה הגדולה כשהפך להיות אחד האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. האלבום כולל קלאסיקות אלמותיות כמו Stairway to Heaven, Black Dog ו- Rock and Roll, כשהרצועה הראשונה נחשבת עד היום לאחד משירי הרוק המפורסמים והמושמעים ביותר בהיסטוריה. גם באלבום זה לד זפלין המשיכו לתת ביטוי לפולק והסקיפל המקומיים בשירים כמו Going To California ו-The Battle Of Evermore. האחרון הוא הדואט היחיד של הלהקה בה חולק רוברט פלאנט שירה יחד סנדי דני, סולנית הרכב הפולק רוק Fairport Convention.
לד זפלין המשיכו להוציא אלבומים מצליחים. אלבומם החמישי Houses Of The Holy משנת 1973 כלל בתוכו רצועות מגוונות כמו: The Crunge בסגנון הפ’אנק רוק, Over the Hills and Far Away בסגנון הפולק רוק, The Rain Song ו- No Quarter בסגנון הפרוגרסיב רוק, ו- D’yer Mak’er בסגנון הרגאיי
שנתיים מאוחר יותר בשנת 1975, שוחרר Physical Graffiti האלבום הראשון של הלהקה שיצא כאלבום כפול. זהו אחד האלבומים המגוונים ביותר של הלהקה והוא כולל מספר רצועות אייקוניות וארוכות במיוחד כגון הרצועה הבלתי נשכחת Kashmir שאורכה למעלה משמונה וחצי דקות ו- In My Time of Dying במקור שיר גוספל של ווילי ג’ונסון שנמשך כשלוש דקות ואילו בגירסת הבלוז רוק של זפלין נמשך למעלה מאחת עשרה דקות. גם אלבום זה זכה גם להצלחה מסחררת וביקורות חיוביות שחיזק את מורשת הלהקה.
האלבום הבא של הלהקה Presence, שחזר לשורשי הבלוז רוק, יצא שנה מאוחר יותר ונחשב בעיני רבים לאלבום פחות טוב משמעותית מהקודמים לו. עדיין האלבום כולל מספר שירים אייקונים בניהם Achilles Last Stand, It’s Nobody’s Fault but Mine, והשיר היפהפה שסוגר את האלבום Tea for One.
בשנת 1979 יצא אלבומה השמיני והאחרון של הלהקה In Through the Out Door. האלבום שכולל שבעה רצועות בלבד נחשב בעיניי רבים (יחד עם האלבום שקדם לו) למוצלח פחות מאלבומיה הראשונים של הלהקה. יחד עם זאת, ובזמן אמת, האלבום הגיע לראש המצעדים הן בבריטניה והן בארצות הברית. בין שירי האלבום בולטים “All My Love” שכתב פלאנט לבנו המנוח, ו- Carouselambra השיר הארוך באלבום שמבליט את עבודת הקלידים של ג’ון פול ג’ונס ומשיק לז’אנר הפרוגרסיב רוק.
טרגדיה הכתה את הלהקה ב-1980 עם מותו של המתופף ג’ון בונהם. בעקבות מותו, החליטו חברי הלהקה להתפרק, אחרי שהצהירו שלא לא יוכלו להמשיך וליצור חומרים נוספים יחד בלי חברם להרכב. פייג’ יצא לקריירת סולו קצרה ולא משמעותית אבל המשיך לשתף פעולה עם מגוון אמנים לפרויקטים מוזיקליים חד פעמיים כגון ההרכב Firm יחד עם פול רוג’רס, סולן להקת Free, ואלבומים משותפים עם רוי הארפר ודייוויד קוברדייל, סולן Whitesnake. פלאנט יצא לקריירת סולו מוצלחת וענפה שנמשכת עד ימינו ולמעשה הוציא יותר אלבומי סולו מאשר אלבומים עם הלהקה. ואילו ג’ון פול ג’ונס, עבד עם אומנים שונים בניהם R.E.M, The Mission ו-Hurt, יצא לקריירת סולו קצרה ובשנת 2009 הקים את הסופרגרופ החד פעמי יחד עם דייב גרוהל וג’וש הומי, Them Crooked Vultures.
בכל זאת, עם השנים נרשמו מספר איחודים, האחרון שבהם בשנת 2007 כאשר פייג’, פלאנט וג’ונס, יחד עם ג’ייסון בונהם, בנו של המתופף האגדי, ביצעו את הופעתה האחרונה של הלהקה בלונדון לעיני קהל של כעשרים אלף איש.
השפעתה של לד זפלין על מוזיקת הרוק והתרבות בכלל היא עצומה. הגישה החדשנית לכתיבת שירים, הקלטה וביצוע הותירה אחריהם מורשת מתמשכת; הם זכו בפרסים רבים, כולל כניסה להיכל התהילה של הרוקנרול בשנת 1995, ואות הכבוד מנשיא ארה”ב, ברק אובמה, בשנת 2012, על תרומה משמעותית לתרבות והאומנות בארה”ב. בנוסף לעבודת הסטודיו שלהם, לד זפלין תרמו תרומה משמעותית לאופי ההופעות החיות בעולם הרוק, שבנוסף להופעתם המרשימה, וליכולות הנגינה והקול, הם גם עשו שימוש חדשני בטכנולוגיה. לד זפלין השפיעו ועדיין משפיעים ומהווים מקור השראה לאינספור אמנים ולהקות שבאו אחריהן. תרומתם למוזיקה והתרבות העולמיים, הן מהגדולות והחשובות בתולדות האנושות.
