מוזיקה אינה מדע מדויק. היא אינה אמפירית. היא לא ניתנת למדידה. זה אגב מה שאני כל כך אוהב בה. מוזיקה חוצה גבולות, תבניות ומחסומים. מוזיקה בנוסף להיותה קולות וצלילים היא צבעים, טעמים וריחות…ובכל זאת, במהלך למעלה מ-30 שנים של עשיה בתחום, נשאלתי לא אחת: מתי הסתיים הרוקנרול והתחיל עידן הרוק? איפה בדיוק עובר קו השבר? גם אותי השאלה הזאת סקרנה תמיד. במהלך חיי ראיתי, קראתי ושמעתי טיעונים שונים ומגוונים. קשה לשים את האצבע במוזיקה. היא כאמור אינה מדידה וקשה להגדרה. לכן, אני תמיד אומר, שלא צריך להסתמך על משהו שמישהו כותב או טוען. יהיה בר הסמכא הגדול ביותר. בכל מה שקשור במוזיקה, אל תסמכו אף פעם על מה שמישהו אחר אמר או כתב. כן, אל תסתמכו גם עלי. פשוט תעצמו את העיניים ותקשיבו, האוזניים כבר יובילו אתכם ויספרו לכם את כל מה שאתם צריכים לדעת.
הפעם הראשונה בה אני הפסקתי לשמוע את צלילי הרוקנרול (כמו גם רית’ם אנד בלוז) והתחלתי לשמוע סאונד אחר, צליל שונה, משהו חדש ומסעיר שלא היה כמותו לפני כן, היתה הפעם הראשונה ששמעתי את “Rumble“ של לינק ריי. עבורי, לינק ריי הוא הוא קו השבר בין הרוקנרול לרוק. אכן, הרבה אומנים מובילים דוגמת: בוב דילן ג’ימי פייג’ ,ג’ימי הנדריקס, ניל יאנג, סלאש, קורט קוביין ועוד רבים וטובים מהללים את אחת האגדות הגדולות והחלוציות בהיסטוריה של הרוק. אבל כולם חוטאים קצת. כי לינק ריי הוא לא “אבי” הגראג’ רוק, הסרף רוק, הרוק האינסטרומנטלי ואפילו טענה ששמעתי “הבי מטאל“, לינק ריי הוא ה”אבא” של הרוק, בדיוק כמו שאלביס הוא מלך הרוקנרול. הוא האיש שממנו התחיל הז’אנר שאני הכי אוהב ומזוהה איתו כבר הרבה מאוד שנים. הגיע הזמן לחלוק כבוד לאיש והאגדה ולומר דברים ברורים ונכוחים: לינק ריי, הוא הרוקר הראשון בהיסטוריה.
———————————————————————————————————————————————————–
לינק ריי, נולד בשם פרד לינקולן ריי, בשניים במאי 1929 בעיר דאן בקרולינה הצפונית למשפחה נוצרית אדוקה ועניה. לינק היה הילד האמצעי מבין שלושה אחים: ורנון הבכור ודאג הקטן. אביו פרד לינקולן היה ממוצא אנגלו סקסי ואילו אימו ליליאן משבט השוני ה“אינדיאני”. בילדותו הוא חלה במחלת החצבת שהשפיעה על ראייתו ושמיעתו. נראה היה שהכוכבים לא האירו לילד הצעיר ומוזיקאי הוא כבר לא יהיה, אבל לינק ריי הוכיח אחרת. הוא החל לנגן בגיטרה בגיל שמונה בלבד לאחר שלמד לנגן מאומן קרקס שחור בשם האמבון, שעבד בקרקס הסמוך לביתו. בשנת 1942, בגיל 13, עברה המשפחה לעיר פורתסמות‘ בורג’יניה, שם החלו האחים ריי לנגן מוזיקה שורשית וקאנטרי בכל מקום אפשרי: מועדונים, מסיבות, קרנבלים ואפילו בכנסייה. כבר במחצית השניה של שנות ה-40, ריי התבלט בנגינה קצת שונה מהמקובל, חופשית יותר, פתוחה יותר, פרועה יותר, מבלי לדעת בכלל שהוא מנגן למעשה מה שיהפוך לימים לרוקנורל. עם סיום לימודיו בשלהי שנות ה-40 הוא התגייס לצבא ארצות הברית. תחילה הוא הוצב בגרמניה ועם פרוץ מלחמת קוריאה (1950-1954) הוטס לחזית האמריקאית החדשה. במהלך שירותו הצבאי חלה לינק בשחפת שבעקבותיה הוא אושפז בבית חולים במשך למעלה משנה. במהלך האשפוז הקשה והממושך הוסרה אחת מריאותיו. שוב נראה היה שככוכבו של ריי דועך כאשר הרופאים נאלצו לבשר לו שהקריירה המוזיקלית הקצרה הסתיימה ולצערם הוא לא יוכל לשיר יותר ובקושי לנגן, אבל ריי העיקש שמוזיקה זרמה בעורקיו, כמו גם בריאתו האחת, הוכיח שוב אחרת.
אחרי שהשתחרר מבית החולים חזר לינק ריי לורג’יניה שם גיבשו האחים מחדש הרכב שזכה לשם Lucky Wray and The Palomino Ranch Hands שכלל את לינק בגיטרה מובילה, האח ורנון בגיטרת קצב, האח דאג בתופים ובן הדוד שורטי הורטון בבס. ההרכב החל לנגן במועדונים באזור מוזיקת קאנטרי ורוקנרול ועד מהרה תפס לינק את הנהגת ההרכב במקום אחיו ורנון ושם הלהקה שונה ל- Link Wray & His Wray Men. ביולי שנת 1957 הגיעה הלהקה להופיע במסיבת ריקודים לבני נוער בוירג’יניה שצולמה לתוכנית הטלוויזיה של המגיש ושדר הרדיו מהעיר וושינגטון, מילט גראנט. באותו הערב הופיעה גם להקת “הדאיימונדס“ עם שיר חדש בשם “The Stroll” שנקרא כך על שם סגנון ריקוד פופלרי באותם הימים. כשהדאיימנודס ירדו מהבמה, העניינים קצת התחממו ובני הנוער החלו להתפרע. מגיש הטלוויזיה ביקש מרי ישעלה לבמה לנגן משהו בסגנון הסטרול שיחזיר את הווייב הנכון לרחבת הריקודים. אבל ריי,שלא הכיר את השיר ולא את סגנון הריקוד הפופולארי, פשוט התחיל לאלתר יחד עם אחיו המתופף דאג. האח ורנון, שאף הוא לא הכיר את הסגנון והשיר, והרגיש מיותר על הבמה, פשוט זרק את המיקרופון שלו סמוך למגבר של לינק, ללא כוונת מכוון. התוצאה היתה מחשמלת. לחלל האוויר הגיח סאונד רועש, עוצמתי, מלוכלך ואגרסיבי שלא נשמע כמותו לפני כן. הקהל הצעיר הגיב באקסטזה והיה כל כך משולהב שההרכב התבקש לנגן את אותו הקטע שוב ושוב. ריי ולהקתו ניגנו אותו ברצף לא פחות מארבע פעמים. באותו לילה היסטורי ניגן לינק ריי את אחד הריפים החלוציים, החשובים והמוכרים בתולדות הרוק. אבל למעשה הרבה יותר מזה. באותו הלילה ניגן לינק ריי את קטע הרוק הראשון בהיסטוריה. באותו לילה היה לינק ריי לרוקר הראשון בתולדות הרוק. כאן, באולם מופיעים קטן בוירג’יניה, בדרום ארה”ב, נוצר קו השבר שבין הרוקנרול לרוק.
מילט גראנט הבין מיד שיש לו בוננזה ועוד באותו הלילה הוא שכנע את ריי לתת לו חמישים אחוז מהזכויות על היצירה החדשה בתמורה להקלטתה באולפנים וקידומה על חשבונו. ריי שלא הבין את גודל השעה, הסכים להצעה ועד מהרה יצא ההרכב להקליט את הסינגל החדש שנודע תחילה בשם “Oddball“. השיר הוקלט בטייק אחד, אבל לינק לא היה מרוצה. הסאונד היה אנמי ולא הזכיר כלל את הסאונד המחוספס והמלוכלך שנוצר בהופעה. ואז, עלה במוחו הקודח של ריי רעיון יוצא דופן. הוא חורר את המגבר שלו באמצעות עיפרון מה שיצר את אותו סאונד חדשני מההופעה, תופעה שהועתקה אח”כ בגרסאות שונות על ידי גיטריסטים ידועים נוספים.
חברות התקליטים התייחסו בסלידה וזלזול לסינגל החדש של ריי, אף אחד לא רצה להשקיע באומן הצעיר בעל הסאונד המהפכני שלדידם נשמע צורם ולא מוזיקלי בעליל. אבל כדברי הקלישאה לפעמים צריך גם רק טיפת מזל. המזל של ריי הופיע בדמות נערה צעירה בת 17. אחד מאותם אנשי חברות התקליטים שקיבלו את הסינגל החדש של ריי היה ארצ’י בלייר, מנהל חברת קיידנס רקורדס, חברת תקליטים קטנה ששכנה במנהטן בעיר ניו יורק, בה הוחתמו בין היתר “The Everly Brothers“. בתו של בלייר בת ה-17, התכוננה לערוך מסיבה לחבריה בביתם בבניו יורק וחיפשה בתקליטים החדשים של אביה שירים מתאימים למסיבה. בין יתר התקליטים היא נתקלה גם בסינגל של ריי והתאהבה. היא ניגשה לאביה ושאלה אותו מי ההרכב שעומד מאחורי הסינגל הזה. לדבריו של ריי אביה ענה לה: “זה עוד זבל שקיבלתי לאחרונה“, אבל הנערה התעקשה ש“הזבל“ יהיה הלהיט הבא. האב השתכנע והוציא את הסינגל באופן רשמי תחת חברת התקליטים שניהל. תרומה נוספת של בתו שניחנה לא רק באוזן טובה, היתה שינוי שם השיר ל-“Rumble“ שמשמעותו בסלנג האמריקאי קרבות רחוב, מאחר והקטע הזכיר לה קרבות רחוב בעיר ניו יורק. “Rumble” יצא רשמית ב-31 במרץ 1958 ומכר תוך זמן קצר למעלה ממיליון עותקים. אבל דווקא עכשיו כשכוכבו דרך, לינק ריי, שהיה צריך להפוך לכוכב ענק והמשיך ליצור עד יום מותו (חמישה בנובמבר 2005), כולל אלבום אחד יפה במיוחד שנושא את שמו שהוציא בשנת 1971, לא הפך בחייו לאגדה ולא קיבל את המקום והכבוד המגיעים לו. למרבה הבושה והבורות, להיכל התהילה של הרוקנרול, הוא נכנס רק בשנת 2023, הרבה אחרי אומנים שנופלים בהרבה מחשיבותו של ריי, שעבור חלק לא מבוטל מהם הוא היווה מודל לחיקוי והשראה.
גם סגנון הלבוש של ריי ובעיקר מעיל העור השחור שלבש, הפך אייקוני כשמלך הרוקנרול, אלביס פרסלי, שאל ממנו את המראה הייחודי. מאוחר יותר אומנים רבים נוספים מהראמונס ועד אלכס טרנר חיקו את הסטייל. מה שלא אלביס ולא אלו שכביכול הושפעו ממנו אח”כ לא ידעו, זה שריי לא ניסה ליצור ביודעין סגנון וסטייל ייחודי. הוא פשוט לבש מעיל עור כדי להגן על הריאה היחידה שנותרה לו מפני קור ומחלות.
תמיד אהבתי מוזיקה. ממתי שאני זוכר את עצמי. ואיך שהוא תמיד נמשכתי יותר מכל לצלילי הרוק הבועט. לשילוב היפהפה שבין הבלוז השחור לקאנטרי הלבן. תמיד גם אהבתי והתעניינתי בהיסטוריה. בתהליכים היסטוריים. בהשפעות תרבותיות-חברתיות. ידעתי שהמאמר הראשון שאכתוב כאן יעסוק בשילוב של שתיים מהאהבות הגדולות ביותר שלי. זה היה אך מתבקש להתחיל מההתחלה. מהנקודה הראשונה. מהאיש שסיים את עידן הרוקנרול ופתח עידן חדש. מהרוקר הראשון בהיסטוריה, לינק ריי.
