שנתיים מאז שהלהקה נולדה מחדש, מחוזקת בבאסיסט אימתני, וזמר שלא עושה חשבון לאף מערכת הגברה, הבינו חברי הלהקה שעיקר כוחם הוא בהופעות חיות, והחליטו שאלבום האולפן הבא, יוקלט ב”הופעה ללא קהל”. למטרה זו נבחר אולם ההופעות הצמוד לקזינו של העיירה מונטריי לחופי אגם ג’נבה. פה מתחיל הסיפור של האלבום שמהווה את אחד מחמשת חומשי התורה של הרוק הכבד.
התוכניות לא יצאו לפועל, והאולם ששכן על חוף האגם נשרף כליל במחזה סוריאליסטי של עשן על המים. מתחיל להישמע מוכר?
בית מלון ריק שעמד בקצה העיר נבחר לשמש כאולם חלופי. כל נגן התמקם בחדר נפרד, כבלים נפרסו מהחדרים לאולפן הנייד שמוקם מחוץ למלון, וההקלטות החלו. זה לא הלך ממש חלק. אבל התוצאה הייתה מהפנטת.
האלבום Machine Head נפתח בשאגה. השיר Highway star, מתמצת ב-6 דקות מהירות את מהות הלהקה בשלב זה של חייה, ומניח את היסודות שעליו ייבנה ההארד-רוק והמטאל לסוגיו שנים קדימה.
עוד אפשר למצוא באלבום את Lazy – שמדגיש את השילוב המרתק בין ההאמונד הנפלא של ג’ון לורד, והפנדר סטרטוקסטר של בלקמור, תוך שימוש ביסודות הג’ז ובתבנית בלוז מוכרת מהקטע Steppin` Out של Cream.
אבל מעל הכול, ריף (כלומר- משפט מוזיקלי קצר, החוזר על עצמו) הגיטרה האלמותי וכנראה המפורסם והמנוגן ביותר בעולם נמצא פה. הוא פותח את השיר Smoke on the Water בצדו השני של האלבום, שמתאר את תלאות הלהקה, תוך כדי הקלטת האלבום.
ארבעת התווים של הריף הפותח יכניסו את Deep Purple להיכלי הקודש והתהילה של הרוק, ישכיחו מהם דאגות כלכליות לשארית חייהם, ולמאות היוצרים שיבואו אחריהם לנסות לתפוס את אותו הקסם של ריף גיטרה אלוהי. חלקם אפילו הצליחו לא רע. ההקלטה החיה, כמעט ללא תוספות או תיקונים, אפשרה להם להביא את האנרגיות והקסם, שכבר לא יחזור, מהבמה לוויניל.
אה, ואם תהיתם מה זה בכלל Machine Head, בסלנג, אלו הם המפתחות שבאמצעותם מכוונים את מיתרי הגיטרה.
