באלבום הסולו השלישי שלו פתח שלום חנוך מבערים, ותוך כדי ארטילריה מוזיקלית כבדה הוא הרעיד את המוזיקה הישראלית, שהייתה עד אז די מנומנמת. באופן אינסטינקטיבי הקהל שלו הגן על האוזניים, ועצם את העיניים בתקווה שהרגע הזה יחלוף כמה שיותר מהר, ושהטלקסטר האדומה שהופיעה בעטיפת האלבום בתפקיד הכלה, תחזור לארה”ב שממנה הגיעה. אבל היא איתו ואיתנו עד היום, כי גיטרות נאמנות וכלות לא מחליפים כל יום.
שלום עסק ברוק בעבר, אבל תמיד היו שם חברים טובים כמו איינשטיין בתקופת “שבלול”, או החברים ללהקת “תמוז” האגדית. בשני אלבומי הסולו הקודמים, הראשון “Shalom” שנכתב בשפה האנגלית ויצא לראשונה ב-1971 באנגליה, והשני, “אדם בתוך עצמו” מ-1977 חנוך הציג קו מינורי- מלנכולי ברובו, אקוסטי, חם, עם נגיעות קלות של קצב.
ארבע שנים אחר כך, שלום התחיל להקליט את אלבומו השלישי. על ההפקה הופקדו לואי להב וירוסלב יעקובוביץ’. שניהם דחפו את שלום במעלה ההר לצליל כבד, מחוספס, בהשפעת ה-Wall of sound המפורסם של פיל ספקטור, רחוק שנות אור ודציבלים מהזמר ששר על הדשא בקיבוץ.
תהליך הגירושין שעבר השפיע על הטקסטים שעוסקים במערכות יחסים ושברן, קריירה, הצלחה וכישלון.
האלבום נפתח עם “הדרכים הידועות” ומסמן כבר מההתחלה את המהפך שעבר שלום מהאלבום הקודם, ואת הדרך שלאורכה יעברו שירי האלבום. בטקסט עצמו, מצהיר שלום שהוא “פותח דף חדש”, ומעכשיו העניינים יראו כנראה אחרת. עיבוד השיר תומך בהצהרה, מתחיל שקט, ומסתיים ברעם מתגלגל.
בשיר הנושא את שם האלבום כותב שלום “אין לחזור לאחור- קח תחתום בפינה” ובכך מביא לשיר את מה שעבר עליו. כל זה עטוף ברוקנרול ישיר לפרצוף- עד כאב..
דווקא בשיר שחותם את האלבום “שיר דרך” מופיעה נחמה, ואולי אפילו השלמה “בא הביתה עוד מעט, הרי לא תעזבי אותי בחוץ” שר שלום את המילים האחרונות של האלבום המיוסר הזה. הלחן הרגוע, האקוסטי עם המפוחית ברקע, מעניקים סיום אופטימי, שליו ואולי גם חיבור לאלבום הבא.
האלבום וההופעות שבאו בעקבותיו נכשלו בזמן אמת. הקהל לא היה מוכן לכזה מטען כבד של הפקה וטקסטים. יחלפו שנים רבות עד שהאלבום ייחשב כאחד מאבני הפינה של הרוק הישראלי.
