Pearl, הוא אלבום הסולו השני של הזמרת והיוצרת ג’ניס ג’ופלין, ואלבומה הרביעי בסה”כ (השניים הנוספים יצאו במסגרת ההרכב Big Brother & the Holding Company) שיצא שלושה חודשים לאחר מותה, בגיל 27 בלבד. ג’ופלין הייתה לקראת סיום העבודה עליו כאשר מתה בפתאומיות ממנת יתר. האלבום קיבל את השם Pearl (פנינה) כי כך נהגו לכנות אותה.
היכולות הווקאליות המופלאות של ג’ופלין וההגשה הייחודית שלה באות לביטוי מקסימלי באלבום זה. לצליל המלוטש של האלבום תרמו המון גם המפיק פול רוטשילד איתו עבדה לראשונה, ולהקת הליווי – Full Tilt Boogie Band, שחברה לג’ופלין שנה קודם לכן ב”פסטיבל אקספרס” – סיבוב הופעות בקיץ של 1970, שרבים משירי האלבום הוקלטו בו.
את האלבום פותח “Move Over” השיר היחיד שג’ופלין כתבה לבדה מתוך שניים בסה”כ. מיד אחריו קאבר יפהפה לשיר “Cry Baby“, עוד אחד מהשירים הבולטים של ג’ופלין. הצד הראשון מסתיים עם השיר “”Buried Alive in the Blues, היחיד שלא הספיקה להקליט. השיר מופיע באלבום בגרסה אינסטרומנטלית לאחר שהוצע לניק גרבניטס, כותב השיר, לשיר אותו כמחווה לג’ופלין והוא סירב. באלבום נכלל גם הלהיט הגדול ביותר של ג’ופלין Me and Bobby Mcgee, שיר של כריס כריסטופרסון שבמקור נכתב על אישה. רבים משירי האלבום עוסקים במערכות יחסים ואהבה נכזבת, ומורגשת הפניה הישירה לאלוהים בכמה שירים, ביניהם Mercedes Benz שהוא השיר האחרון אותו הקליטה בחייה. בשיר זה, שמיוחד במינימליות מוזיקלית ונעשה בסגנון א-קפלה, מבקשת ג’ופלין מאלוהים שיוכיח לה את אהבתה על ידי זה שיקנה לה דברים כמו מכונית מרצדס וטלוויזיה צבעונית, כשברובד עמוק יותר אפשר לפרש את השיר גם כביקורת על מעמדות בחברה ותרבות הצריכה.
זהו האלבום המצליח והנמכר ביותר של ג’ניס, שבנוסף להצלחתו המסחרית גם זכה לביקורות חיוביות ושבחים מהמבקרים. גם כיום, למעלה מחמישים שנים אחרי שיצא, הוא נחשב לאלבום מופת של אחת היוצרות הגדולות והחלוציות בהיסטוריה של הרוק, וזאת למרות שהקריירה המוזיקלית של ג’ופלין נמשכה פחות מארבע שנים.
