Led Zeppelin IV הוא השם שהוענק לאלבומה הרביעי של להקת לד זפלין שיצא בנובמבר 1971 ללא שם על העטיפה, כשרק סמלים שעיצב גיטריסט הלהקה ג’ימי פייג’ ומייצגים כל חבר בלהקה מעטרים אותו. זה היה מהלך של פייג’ לראות אם המוזיקה מצליחה בזכות עצמה, מאחר ולד זפלין הפכה להיות מפלצת אצטדיונים מצליחה שאלבומה הקודם Led Zeppelin III לא התקבל כקודמיו.
הניסיון של פייג’ צלח מאחר והאלבום הפך למצליח ביותר של הלהקה עם מכירות של למעלה מ-32 מיליון עותקים ברחבי העולם, בעיקר הודות לשיר הרביעי באלבום Stairway to Heaven שהפך להיות אחד מהשירים האייקונים בתולדות הרוק והמוזיקה בכלל, על אף שלא יצא כסינגל ואורכו כשמונה דקות. הפתיח והסולו בסופו, נחשבים לרגעים מכוננים שגיטריסטים מתחילים ומקצועיים משננים בעל פה. האלבום הוקלט ברובו בהדלי גראנג’, אחוזה ויקטוריאנית מהמאה ה-19, ששימשה לאחר מכן גם את לקהת ג’נסיס שלוש שנים לאחר מכן.
עם המיקום, הלהקה יכלה לטייל ולנגן ללא לחץ מצד אולפני ההקלטות הממוקמים בערים. בין השירים אפשר למצוא את שירי ההארד רוק האנרגטיים של הלהקה שהפכו להיטים כמו Black Dog ששמו הוקדש לכלב שחור שהסתובב באזור האולפן למרות שהמילים לא עוסקות בו. הריף שלו הפך אחד המוכרים בתולדות הלהקה. The Battle of Evermore שכולל דואט של רוברט פלאנט עם סנדי דני, סולנית הרכב הפולק רוק הבריטי, פיירפורט קונבנשן, בשיר פולק קלטי העוסק בסצנה מ”שר הטבעות” מאת טולקין שהיה אהוב על הלהקה.
עוד שירים ידועים הם Going to California שהושפע משיריה של ג’וני מיטשל וכולל את בסיסט הלהקה ג’ון פול ג’ונס מנגן על מנדולינה וכן הקטע הסוגר את האלבום,When the Levee Breaks שנולד משיר בלוז שהוקלט לראשונה ע”י קנזס ג’ו וממפיס מיני. הגרסה של זפלין הפכה מפורסמת בזכות תפקיד התופים של ג’ון בונהם שהוקלט במבואה של האחוזה עם מיקרופונים התלויים על מדרגות. מה שהעניק לתופים את הסאונד הייחודי שמאז סומפל במאות שירים.
האלבום היה ונשאר רגע מכונן בתולדות הרוק עם כמה משיריו הגדולים ביותר שממשיך לככב ברשימות של האלבומים החשובים בכל הזמנים.
