נירוונה הייתה אחת מלהקות הרוק הגדולות בשנות ה-90′, ולהקת הגראנג’ המצליחה ביותר באותה תקופה. היא הייתה זו ששמה את הז’אנר על מפת המוזיקה העולמית והפכה אותו מסגנון נישתי בביצת המוזיקה של סיאטל למוקד המיינסטרים של תחילת הניינטיז, ובכך פתחה את השער ללהקות מצליחות נוספות וידועות מהסצנה, כמו Soundgarden, Pearl Jam, ו-Alice in Chains.
נירוונה עשתה את צעדיה הראשונים באברדין, פרבר של סיאטל, שם הכירו קורט קוביין וקריסט נובוסליץ במחצית השניה של שנות ה-80′, והתחברו על רקע הטעם המוזיקלי המשותף שלהם – שניהם אהבו פאנק רוק, והעריצו להקות כמו ה-Melvins.
קוביין ונובוסליץ רצו להקים להקה משלהם, וניסו לעבוד עם מספר מתופפים שונים, כולל המתופף של ה-Melvins, דייל קרובר. בסופו של דבר מי שנשאר איתם כמתופף קבוע היה צ’אד צ’אנינג, שגם הקליט איתם את אלבום האולפן הראשון של נירוונה – Bleach שיצא ביוני 1989. האלבום הוקלט בחברת התקליטים סאב פופ, שעבדה עם מספר להקות גראנג’ בסיאטל, בהשקעה צנועה של כ-600 דולר. הסגנון שלו היה הרבה יותר אגרסיבי ומחוספס מהאלבומים שעתידה להוציא הלהקה בהמשך הדרך. את כל שירי האלבום, כתב קוביין למעט גרסת כיסוי אחת לשיר Love Buzz של להקת הרוק ההולנדית Shocking Blue, שגם היה הסינגל הראשון שהלהקה הוציאה. שיר בולט נוסף About A Girl שזכה להצלחה בעיקר בזכות הביצוע האקוסטי ב- MTV Unplugged. במשך כשנתיים האלבום מכר כ-6000 עותקים, סוג של הצלחה מקומית, שולית ומינורית, ובשום צורה לא כזו שרמזה על מה שמחכה ללהקה בהמשך.
לקראת אלבומם הבא של נירוונה, הלהקה עברה מספר שינויים. הם הוחתמו על ידי חברת התקליטים של דיוויד גפן, קפיצת מדרגה עבורם ביחס לחברת סאב פופ האלטרנטיבית והקטנה. בנוסף, צ’אד צ’אנינג הוחלף במתופף חדש: דייב גרוהל, שהרשים את קוביין ונובוסליץ לאחר שראו אותו בהופעה. השלישייה הזו לא ידעה מה מצפה לה פחות משנתיים קדימה, עם יציאת אלבומם Nevermind בספטמבר 91′. למעשה – אף אחד בסביבת הלהקה וחברת התקליטים לא היה מוכן לפיצוץ האטומי שעמד להתרחש.
הסינגל הראשון שיצא מהאלבום – Smells like teen spirit, שודר ללא הפסקה ב-MTV, הפך לאחד מלהיטי הרוק הגדולים בכל הזמנים (כיום עם כמעט שני מיליארד צפיות ביוטיוב) והקפיץ את האלבום, את נירוונה, ואת הגראנג’ – למרכז העניינים. שירים בולטים נוספים באלבום: Come as You Are, Lithium ו-In Bloom. Nevermind מכר למעלה מ-10 מיליון עותקים בארה”ב, 30 מיליון עותקים בעולם, ואפילו הדיח את האלבום Dangerous של מייקל ג’קסון מהמקום הראשון של מצעד האלבומים של בילבורד, מה שלמעשה הכריז על מהפך בטעם של הקהל: הרוק של נירוונה הוא כבר לא “אלטרנטיבי” – הוא המיינסטרים.
בשנת 92′ הוציאה נירוונה אלבום עם קטעי B-side והקלטות נדירות בשם Incesticide. האלבום שילב גם גרסאות כיסוי ללהקות שהיו אהובות על קורט קוביין כמו ה-Vaselines. קוביין מאוד סלד מההצלחה המטאורית של נירוונה, אך גם דאג לנצל אותה באופן חיובי ולפרגן לאורך הדרך ללהקות שוליים שמאוד אהב והעריך, ולספק להן חשיפה לקהל רחב שלא הכיר אותן לפני כן.
באלבום הבא של נירוונה, In Utero, שיצא בספטמבר 1993, הלהקה שינתה כיוון והוציאה אלבום הרבה פחות מסחרי מ-Nevermind. המהלך היה מכוון, ונבע מכך שקוביין הרגיש שהלהקה איבדה את הצליל המקורי ששאף שיהיה לה. האלבום אמנם זכה להצלחה, אך פחותה מזו של קודמו. בין שיריו הבולטים: Heart-Shaped Box,,All Apologies Dumb ו- Rape Me
זמן קצר לאחר מכן בנובמבר 93, הופיעה הלהקה במסגרת סדרת ההופעות האקוסטיות MTV Unplugged, במה שהפכה להיות ההופעה המצליחה ביותר בסדרה. לצד שירי הלהקה, ההופעה שילבה אחוז גבוה של גרסאות כיסוי (6 מתוך 14 שירים) לשירים של דיוויד בואי, ה-Meat Puppets, ה-Vaselines, ו-Lead Belly, כחלק מאותו קו של קוביין שהקפיד לחבר בין המקום הגבוה אליו נירוונה הגיעה, עם השורשים ממנה צמחה. התפאורה של ההופעה נראתה במידת מה כמו קישוטים של טקס אשכבה, לפי בקשתו של קוביין. לא ברור אם זה היה סוג של “ספוילר” מכוון מצידו לסיום הטראגי של נירוונה מספר חודשים מאוחר יותר, כאשר באפריל 1994 נמצאה גופתו של קוביין לאחר שלקח מנת יתר של הרואין והתאבד בירייה.
קוביין היה המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה, כותב ומלחין השירים הכמעט בלעדי, ואיש החזון שלה. נירוונה לא יכלה להתקיים בלעדיו, ואותה יריית רובה טראגית סיימה גם את חייה של הלהקה. קרוביו של קוביין, חברי הלהקה, ומעריצים בכל העולם התאבלו על מותו של מי שכונה “קולו של דור”. נירוונה התחילה בפיצוץ ובכזה גם הסתיימה. אך על אף תקופת פעילות קצרה יחסית, הלהקה הותירה חותם ענק והפכה לאחת הלהקות המשפיעות ביותר על הרוק ועל המוזיקה בכלל.
ובכל זאת, מותה של נירוונה הותיר שני חברים בהרכב שהחלו בקריירות עצמאיות שונות לחלוטין. בעוד קריסט נובוסליץ המשיך לנגן במספר רב של הרכבים שאף אחד מהם לא נחל הצלחה, דייב גרוהל, חודשים ספורים אחרי מותו של קוביין, הקים את אחד מהרכבי הרוק המצליחים ביותר החל מהמחצית השניה של שנות ה-90 ועד לימים אלה, פו פייטרס.
