“הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה, והוצאנו משם תרבות” – כך צוטט אריק ברדון , סולן להקת ה-Animals, שלקחו את ה- House of the rising sun, שיר בלוז/פולק ישן ונשכח, המתאר כאב, סבל, ואלכוהוליזם קשה, והחזירו אותו לתודעה בגרסתם הייחודית, לליגת השירים האייקוניים מאז ולתמיד.
הבלוז-רוק הינו תת ז’אנר אשר צמח מתוך מוזיקת הרוק במחצית הראשונה של שנות ה-60. עד אותה העת מוזיקת הרוק באה לידי ביטוי בשלושה ז’אנרים חלוציים: רוק אינסטרומנטלי, סרף רוק וגראז’ רוק שהיו הז’אנרים הבולטים של התקופה. במהלך שנות ה-60 החלו להיווצר תתי ז’אנרים נוספים אשר חלקם היו יצורי כלאיים של רוק עם סגנונות אחרים דוגמת: פולק רוק, קאנטרי רוק, ג’אז רוק ועוד.

מוזיקת הבלוז נולדה אי שם במאה ה-19 מתוך שירה אשר הושרה בעל פה על ידי עבדים שחורים בארצות הברית והתפתחה לכדי סגנון מוזיקלי עשיר כבר בתחילת המאה ה-20. בראשית שנות ה-30 הומצאה הגיטרה החשמלית בה השתמשו בעיקר נגני ג’אז ובשלהי שנות ה-30 היא אומצה בחום גם בקרב אמני הבלוז שהחלו לעשות בה שימוש גם כן. נגני הבלוז הראשונים לא ידעו לקרוא תווים, ולמעשה כך הם המציאו את הסולמות הפנטטוניים – על ידי אלתורים על הגיטרה החשמלית. אלתורים אלו הפכו מאפיין מובהק של מוזיקת הבלוז, אשר שימשו מאוחר יותר את נגני הבלוז- רוק. מוזיקת הרוק התפתחה בשלהי שנות ה-50 מתוך הרוקנרול, אשר בעצמו הושפע ממוזיקת הבלוז והקאנטרי. הז’אנר התאפיין בהרכב מוזיקלי שכלל: גיטרה חשמלית (ולעיתים שתיים), בס ותופים. ניתן להגדיר את הסגנון הייחודי של הבלוז-רוק על ידי שימוש במקצב של שלושה אקורדים המסורתי של הבלוז, ואלתור אינסטרומנטלי, תוך שילוב של נגינה מוגברת בעוצמה גבוהה ובקצב מהיר- הלקוח מהרוק.

מי שנחשב לחלוץ הז’אנר הוא המוזיקאי והגיטריסט האמריקני, לוני מאק, שהוציא את אלבום הבכורה שלו The Wham of that Memphis Man בשנת 1963, בעקבותיו יבואו פול באטרפילד, מייק בלומפילד ואלווין בישופ. גם בבריטניה הלך סגנון הבלוז רוק ותפס תאוצה בעיקר באמצעות ההרכבים: The Rolling Stones, The Animals
ו- The Yardbirds ודרך נגני הגיטרה: קית’ ריצ’ארדס, אריק קלפטון, ג’ף בק וג’ימי פייג’.

פחות מעשור יעבור, ואיתם ערמות של סמים, וגלונים של אלכוהול, מאז שפייג’, פלאנט, ג’אגר וריצ’ארדס שמעו לראשונה את צ’אק ברי, בי.בי. קינג, מאדי ווטרס, אלביס ולינק ריי, ועד ש- Led Zeppelin וה- Rolling Stones בהנהגתם הגיעו לקצה גבול יכולתם באולפני ההקלטות, ובהופעות ענק. תוך כדי הדרך המיוזעת הזאת, הם יכבשו את העולם, יחקקו את שמותיהם על אבני היסוד של המוזיקה הפופולרית, וייכנסו אל לב המיינסטרים.

מהצד השני של האטלנטי על כיסא המלך הבלתי המעורער יושב ג’ימי הנדריקס – האיש ששלח את הבלוז לחלל, והחזיר אותו באופן שהוא כבר לא יישמע אותו הדבר. לידו נמצאים בין היתר גם את שליחיו הנאמנים, משנות ה-70 וה-80 דוויין אולמן, וסטיבי ריי וואן – ששידכו בין הבלוז לרוק, ועל הדרך קיבעו סטנדרטים וטכניקות שטרם נשמעו.

בשנות ה-90, אחרי עשור מדשדש, יקבל הבלוז-רוק זריקת מרץ אירית בדמותו של גארי מור באלבום Still Got the Blues שיהווה את יריית הפתיחה המוצלחת לעידן הבלוז-רוק שלו.
עשור מאוחר יותר, ג’ו בונאמאסה – ילד הפלא שבגיל שכל אחד אחר לומד לכוון מיתרים, כבר ניגן על הבמה עם בי.בי. קינג, ייקח את הבלוז-רוק לידיים וינפק שורה של אלבומים מוצלחים, ושיתופי פעולה פוריים במיוחד. בעשור האחרון, עושה את זה הגיטריסט הפנומן, גארי קלארק ג’וניור, שמחזיר לקדמת הבמה את ימיו היפים של סגנון המוזיקה הנפלא הזה.