לקראת שלהי שנות השישים, החל הרוק להתפצל לכיוונים וצורות חדשות שהתמזגו גם הן לשפות שונות לחלוטין ממקורן. הרוק שנתפס עוד בתחילת דרכו כמוזיקה שטנית רווית חטאים, אומנם שינה את פניו מוזיקלית, אולם המשיך להוות איום עבור חוגים שמרנים כאשר החל מהמחצית השניה של שנות השישים, להקות חדשות הגדירו את סגנון ההארד רוק וההבי מטאל שנוצר ממנו ושינו לעד את פני המוזיקה. ההארד רוק, כשמו כן הוא, הפך את סגנון המוזיקה לכבד ו”רועש” יותר הן בסגנון הנגינה שהפך לאגרסיבי וחזק יותר, והן בשימוש הולך וגובר באפקטים של גיטרה דוגמת דיסטורשיין (אפקט שמעניק צליל מלוכלך) ואוברדרייב (אפקט נוסף של צליל מלוכלך באמצעות העמסת יתר על המגבר), ובעיקר באמצעות מגברים חזקים ועוצמתיים הרבה יותר מבעבר. עדיין, הרוק הכבד לא התנתק לגמרי משורשיו שנטועים בבלוז רוק השורשי, הגראז’ רוק הגולמי ומאוחר יותר, גם הפסיכדליה עמוסת האפקטים שהרחיבה את פלטת הצבעים של הרוק הכבד.

את ניצני ההארד רוק עוד אפשר לשמוע בבלוז החשמלי כשגיטריסטים כמו ג’וני לי הוקר ומאדי ווטרס ניגנו על הגיטרות שלהם מוזיקה שנחשבה “רועשת” באותם הימים והתבססה על ריפים קליטים ובעיקר על הסגנון החלוצי של לינק ריי שכללו גיטרות עמוסות דיסטורשן וריוורב שנוגנו ב-Power Chords. לכל אלו האזינו וקיבלו השראה להקות רבות שפרצו באמצע שנות השישים. בארה”ב היו אלה:
Vanilla Fudge, Iron Butterfly, Steppenwolf, Blue Cheer ו-MC5 שהפכו את הרוק למחושמל עד הסוף עם כמויות דיסטורשן מהגיטרה ומהקלידים. ואילו באנגליה, הסגנון הפך חזק ומושרש היטב באמצעות להקות כמו The Who, Jeff Beck ולהקות שתרגמו את חטיבות הקצב של הג’אז לרוק כגון Cream וג’ימי הנדריקס, האמריקאי, שהגיע אל הממלכה הבריטית עם גיטרה שהעיפה את הבלוז הרחק מהשדות של מיסיסיפי. גם הלהקות הוותיקות יותר אימצו לחלק משיריהן גוון כבד יותר כמו The Beatles ו- The Rolling Stones.
כל הריפים הקליטים של Born to Be Wild ,In a Gadda Da Vida ,Purple Haze, Sunshine of Your Love ורבים וטובים אחרים, נכנסו היטב לאוזניים של מי שיהיו לאלילים בשנות השבעים ויהפכו את הרוק הכבד עם הסאונד המלוכלך, המשוחרר והרועש לחלק אינטגרלי מהמיינסטרים. ואז, בראשית שנת 1969, הגיעו
Led Zeppelin עם אלבום בכורה עמוס בריפים רועשים והשפעות בלוז מובהקות אל קדמת הבמה ושינו את פני המוזיקה לעד. אחריהם הגיעו Deep Purple (לאחר התנסויות בז’אנרים נוספים), Free ו- Queen. בארה”ב, עלו לקידמת הבמה בז’אנר Grand Funk Railroad, Alice Cooper, Aerosmith ו- Kiss.
הפופולריות של הארד רוק לא פסחה גם על מקומות נוספים בעולם ולהקות דוגמת AC\DC באוסטרליה, Scorpions בגרמניה ו-Rush ,בקנדה, הפכו להרכבים אייקוניים עם הריפים הקליטים מתוגברי הדיסטורשן והסאונד המחוספס והאגרסיבי. המילים עסקו בנושאים כמו מדע בדיוני ופנזטיה, גן עדן וגיהנום. הקהל הריע באצטדיונים.

The Who, Led Zeppelin ,Deep Purple ,Kiss ,Alice Cooper, ו- Aerosmith ,הפכו כאמור, לאלילים עשירים מתודלקים באלכוהול, סקס וסמים הממלאים אצטדיונים. להקות הארד רוק חדשות גם הן התחילו למלא יציעים. ביניהן: Van Halen, Thin Lizzy, Rainbow ו- Boston. השיא האולטימטיבי היה בשנות השמונים. אז המטאל, שהתפתח מההארד רוק, קיבל צורה חדשה עם הגלאם מטאל ששילב את האלמנטים של אותו רוק כבד עם הגלאם האקסטרווגנטי משנות השבעים. הנוסחה הפכה מוצלחת מהרגיל כשכל הלהקות שחיו עד הקצה עם שירים כבדים וקליטים הפכו לכוכבי רוק מן השורה הראשונה באמצעות הרכבים כמו: Guns N’ Roses, Mötley Crüe, Whitesnake ו- Bon Jovi. הרוק הכבד הפך לפופי וקליל יותר מאי פעם בזכות השירים הקליטים וההופעות שכללו איפור כבד ומוחצן והגיע לנקודת שיא מבחינה מסחרית, אולם היה זה גם שיאו האחרון של הז’אנר.

שנות התשעים הביאו איתן התפתחויות מוזיקליות חדשות. להקות הרוק חזרו לסאונד אגרסיבי ומחוספס יותר, שהפגין סלידה מהקו שהתוו להקות הרוק הכבד האייקוניות של שנות ה-80. הגראנג’ האמריקאי דחה את ההמנונים של Guns N’ Roses, ו- Bon Jovi ואילו הבריטפופ הבריטי שאף לחזור למסורת רוק שונה לחלוטין שנשענה על אינדי רוק וניו וויב. ההארד רוק נשאר בחוץ. בעוד ההבי מטאל, הולך ותופס מקום של כבוד בקרב קהלים הולכים וגדלים ומתפתח לכיוונים שונים, הרוק הכבד הפך להיות הד מן העבר המפואר שכלל הופעות ענק, המנונים רועשים וסגנון חיים ששומעים עליו רק בסרטים ובספרים. ועדיין, הסגנון לא נעלם לחלוטין. החל משנות ה-90 ועד ימינו להקות רוק ממשיכות לאמץ לעצמן גוון כבד עם דיסטורשן המנוגן בשירים קליטים ופשוטים דוגמת Foo Fighters, Velvet Revolver, Wolfmother ,Greta Van Fleet