קורט קוביין נולד וגדל בעיר האפרורית אברדין במדינת וושינגטון, בבית קטנטן של משפחה קשת יום. 27 שנים לאחר מכן, תימצא גופתו של קוביין בחצר אחוזה יוקרתית בת 15 חדרים בסיאטל – רק כשעתיים נסיעה מאברדין, אך רחוקה שנות אור מילדותו.
קוביין אמנם גדל בבית פשוט ועני, אך ילדותו הייתה שמחה ונעימה עד לגירושיהם של הוריו בהיותו בן 9. הוריו לא היו מתחום האמנות, אך כמה מדודיו עסקו במוזיקה, ובפרט דודתו מארי שהפכה לדמות משפיעה עבורו, וממנה קיבל במתנה את הגיטרה הראשונה שלו. קוביין גם גילה כישרון רב בציור כבר מגיל צעיר מאוד, ואמו הייתה משוכנעת שיגדל להיות אמן.
הגירושים של הוריו השפיעו עליו מאוד, ובעקבותיהם תואר קוביין כמי שאופיו התהפך, והפך מילד חיובי ותלמיד מבריק, למתבגר דיכאוני ופרוע. קורט הסתכסך עם הוריו, נשר מהתיכון, ונדד בין בתים של קרובי משפחה וחברים. בתקופה זו גם החל להשתמש בסמים מסוגים שונים, ובדיעבד כבר אז גילה סימנים של בעיות נפשיות שליוו אותו עד ליומו האחרון.
קוביין התחבר עם קריסט נובוסליץ אף הוא מאברדין על רקע אהבתם המשותפת למוזיקת פאנק רוק, ויחד הקימו את להקת נירוונה בשנת 87′. הם החליפו בתחילת הדרך מספר מתופפים, עד שהתקבעו על המתופף צ’אד צ’אנינג, איתו הקליטו את אלבומה הראשון של הלהקה – Bleach, בשנת 89′ בחברת התקליטים הקטנה סאב פופ. את כל שירי האלבום, כתב קוביין למעט גרסת כיסוי אחת לשיר Love Buzzשל להקת הרוק ההולנדית Shocking Blue. בשנים הראשונות להוצאתו, נמכר האלבום בששת אלפים עותקים בסה”כ, אבל הכל היה עתיד להשתנות. בשנת 1990 הוחלף גם צ’אנינג במתופף דייב גרוהל, וכך התבסס הטריו שעתיד לכבוש את עולם המוזיקה.
בנובמבר 91′ יצא אלבומה השני של הלהקה – Nevermind. שינוי של 180 מעלות מהראשון והפך תוך זמן קצר להצלחה מסחררת. גם באלבום הזה שימש קוביין ככותב ומלחין השירים הבלעדי של הלהקה, ורבים משירי האלבום אישיים מאוד ועסקו במערכות היחסים הכושלות שלו. הלהיט הגדול מהאלבום – Smells like teen spirit, היה תוצר ניסיון של קוביין לכתוב את “שיר הפופ המושלם”. למעשה זהו השיר היחיד שהולחן במשותף עם נובוסליץ’ וגרוהל. האלבום הצליח הרבה מעבר למתואר – והפך לאחד האלבומים הנמכרים והמצליחים בתולדות הרוק עם מכירות של למעלה מ-30 מליון עותקים ברחבי העולם.. נירוונה שמה את ז’אנר הגראנג’ מסיאטל על המפה, והפכה להיות הסאונד של שנות ה-90′.
בשנת 92′ נישא קוביין לבת זוגתו הזמרת קורטני לאב, ובאותה שנה הביאו לעולם את בתם פרנסס בין, ששמה פרנסס ניתן לה על שם חברת להקת ה-Vaselines שקורט מאוד אהב.
קורט שנא את הסטטוס והתהילה שהביא איתו האלבום המצליח. הוא כונה “קולו של דור”, אך האאוטסיידר התמידי, שכתב שירים מנימי נפשו המיוסרת, לא יכל לסבול את הדיסוננס בין מי שהוא היה כאדם, למי שרבים ממעריציו ראו בו. התהילה הביאה איתה גם קהל שהיה ההיפך הגמור מדמותו של קוביין, ולטעמו כלל לא הבינו את המוזיקה שיצר.
באלבום הבא של הלהקה, In utero, שיצא בספטמבר 93′, קוביין היה נחוש ליצור שירים שיהיו בעלי צליל גולמי ונאמן יותר לטעמו האישי, ההיפך ממה שהיה Nevermind. גם אלבום זה זכה להצלחה רבה, אם כי פחותה מזאת של קודמו, וזאת למרות שהיה הרבה פחות מסחרי מבחינת הצליל וההפקה המינימליסטית.
בנובמבר 93′ קיימה נירוונה את ההופעה האקוסטית המפורסמת שלה במסגרת הופעות MTV Unplugged, שהפכה להיות ההופעה המצליחה ביותר בסדרה. קורט קוביין ניצל את הבמה כדי לפרגן לכמה מהלהקות האהובות עליו, וביצע מספר קאברים במסגרת ההופעה, לשירים של דיוויד בואי, ה-Meat Puppets, ה-Vaselines, ו-Lead Belly.
מספר חודשים לאחר מכן, במרץ 94′ קורט קוביין אושפז במוסד גמילה לאחר ניסיון התאבדות. חודש אחרי, באפריל 94′ הוא ניסה שוב לשים קץ לחייו, והפעם הצליח, לשברון ליבם של קרוביו, אוהביו ומיליוני מעריצים ברחבי העולם. קוביין השאיר אחריו מכתב התאבדות, שבו ציטט משירו של ניל יאנג: “It’s better to burn out, than to fade away”.
הכוכב המטאורי שהגיע גבוה לשמיים, נשרף מהר מדי. השובל שהשאיר אחריו, של מורשת מוזיקלית אדירה שטבע ב-27 שנותיו הקצרות, ממשיך להאיר עד היום.
