Doolittle הוא אלבום האולפן השני של הפיקסיז, שיצא כשנה לאחר Surfer Rosa – אלבום האולפן הראשון ופורץ הדרך של הלהקה. על אף שבראייה היסטורית גם אלבומם הקודם נחשב לאחת מאבני הדרך של הרוק האלטרנטיבי, הצלחתו המסחרית הייתה מועטה. בעבודה על Doolittle, השאיפה הייתה לייצר אלבום עם צליל מרוכך ונגיש יותר, שיצליח להגיע לקהל רחב מקודמו.
הלחנים באלבום מאוד מגוונים ומשלבים בין שירים בועטים כמו Tame”” ו-“Crackity Jones” יחד עם שירים מלודיים יותר כמו “Here comes your man” בעל הלחן המתקתק, שהפך לאחד הלהיטים הגדולים של הפיקסיז – למורת רוחו של סולן הלהקה בלאק פרנסיס, שסירב בתחילה להכניס אותו לאלבום בדיוק מסיבות אלה, הוא היה נראה לו נגיש ומסחרי מדי.
במספר שירים חברי הלהקה יצאו ממקומם הטבעי, כמו המתופף דיוויד לאברינג שהסכים לשיר את “La la love you” לבקשתו של בלאק פרנסיס, או לנגן את תפקיד הבס ב-Silver במקומה של קים דיל שנכנסה לתפקיד הסולנית בשיר הזה, שהיה היחיד באלבום שהשתתפה בכתיבתו.
את יתר השירים כתב בלאק פרנסיס, שהרקע והאופי הייחודיים שלו התבטאו בהם: החל מתיאורים סוראליסטיים ואלימים בשיר “Debaser”, ועד לאזכורים מקראיים החביבים על בלאק, שגדל במשפחה נוצרית דתית, בשירים כמו Dead העוסק בסיפורם של דוד ובת שבע, או שמשון ודלילה בשיר “Gouge away”. הוא נהג גם להשתמש בשילוב אירוני של לחנים אופטימיים עם מילים מורבידיות: “Wave of Mutilation” שנשמע כמו שיר Surf Rock קליל, או אפילו “Here Comes Your Man”, שנתפס ע”י הקהל כשיר על אהבה רומנטית, שניהם עוסקים למעשה בסיפורי מוות טראגיים.
Doolittle אכן הצליח וייצר להיטים כמו “Hey” ו-“Monkey gone to heaven”, וגם חתם את שמם של הפיקסיז על דינמיקת ה”רעש-שקט-רעש” המפורסמת שלהם: אותו מתח שבין הבתים השקטים והרגועים יחסית, שמתפרצים בקתרזיס בפזמון עם דיסטורשן חורך אוזניים. הסגנון הזה הגדיר במידה רבה את הסאונד של הרוק האלטרנטיבי בניינטיז.
“I was basically trying to rip off the pixies”
אלו המילים שאמר קורט קוביין על “Smells like teen spirit”, הלהיט של נירוונה שהטיס את הרוק האלטרנטיבי מהשוליים אל המיינסטרים בתחילת שנות ה-90. על אף ש-Doolittle נשמע מלוטש ומהודק יותר מאלבומם הקודם, הוא שם את הפיקסיז על המפה מבלי לאבד את העוקץ המיוחד שלהם, והוביל אותם להטביע חותם ענק על הרוק האלטרנטיבי והמוזיקה בכלל.
