Led Zeppelin הוא אלבום הבכורה של להקת לד זפלין שיצא לאור בינואר 1969. האלבום היה יריית הפתיחה של הלהקה, שהוקמה זמן קצר לפני כן על חורבותיה של להקת היארדבירס, ומיד נסקה מעלה מעלה והפכה לאגדת רוק עוד בימיה.
האלבום הוקלט בין ספטמבר לאוקטובר 1968, זמן קצר אחרי הקמת הלהקה וכללה את ג’ימי פייג’ על הגיטרה וההפקה, רוברט פלאנט על השירה, ג’ון פול ג’ונס על בס וקלידים וג’ון בונהם על התופים. האלבום כולל חומר מקורי שהלהקה התאמנה עליו בחזרות לפני שניגשה להקליט אותו ועיבודים מחודשים לשירי בלוז ופולק ישנים. האלבום הציג צליל חדש בעולם הרוק עם בלוז שהפך אגרסיבי וכבד יותר עם אפקט דיסטורשן. באלבום זה זפלין ניסחו את צליל הרוק הכבד שיהפוך בהמשך למטאל.
ג’ימי פייג’ הגה את הרעיון ללהקה מאחר ונותר לבדו עם זכויות על שם להקתו הקודמת “היארדבירדס”. פייג’ שהיה גם נגן אולפן מבוקש, הזמין את ג’ון פול ג’ונס שהיה אף הוא נגן סשן מבוקש בהקלטות. ההרכב התגבש לאחר שבעקבות סירוב מצד מוזיקאים שונים מסצנת הרוק הבריטי, הגיע פייג’ אל רוברט פלאנט שהביא את חברו ג’ון בונהם. שם הלהקה נולד כמשחק מילים על המשפט שאמר לפייג’ מתופף “המי” קית’ מון בטענה שהלהקה תתרסק כמו צפלין מעופרת (like a lead zeppelin).
האלבום הוקלט ומוקסס ב-36 שעות בלבד וכולל כמה מן השירים הידועים ביותר של הלהקה שהפכו להיטים ועיצבו את הסאונד של הלהקה והרוק בכלל. הפתיח Good Times Bad Times הפך להיט מידי עם פתיחה אייקונית שכללה את בונהם מלהטט בין התופים וכלי ההקשה. השיר Babe I’m Gonna Leave You, במקור בלדת פולק של זמרת בשם אן ברדון, הפך לשיא קליימקטי של שילוב בין פולק אקוסטי לרוק כבד דרמטי. Dazed and Confused שהפך לקלאסיקה עם ריף כבד ואיטי וכן שימוש בטכניקות לא קונבנציונליות כמו נגינה של פייג’ על גיטרה עם קשת כינור. Communication Breakdown שכמעט וחוזה את הפאנק והשיר הסוגר How Many More Times , השיר הארוך באלבום בן למעלה משמונה דקות, שנוגן חי באולפן.
האלבום הפך להצלחה מיידית עם יציאתו על אף ביקורות אכזריות מצד העיתונות בשעתו. כיום הפך האלבום לקונצנזוס הן בקרב קהל המעריצים והן בקרב המבקרים, כאחד אלבומי הרוק החלוציים, החשובים והמשפיעים בתולדות הרוק.
