Nevermind, אלבום האולפן השני של נירוונה, הוא סיפור על הצלחה מסחררת שאיש לא צפה אותה מראש. נירוונה, הטריו מסיאטל, שהיו חלק מתרבות השוליים של הגראנג’ שלא רבים הכירו באותם ימים, מעולם לא התכוונו להפוך בתוך זמן כה קצר למי שיכונו “קולו של דור”.
קורט קוביין, סולן הלהקה, וכריס נובסליק, הבסיסט, נפרדו זמן לא רב לפני כן מהמתופף צ’אד צ’אנינג שניגן איתם באלבומם הקודם “Bleach” (1989), וצרפו ללהקה את המתופף דייב גרוהל אותו ראו במקרה בהופעה של להקה בשם Scream. יחד, הם חתמו עם חברת התקליטים של דיוויד גפן, ויצאו להקלטות באולפני סאונד סיטי בקליפורניה הרחוקה. כדי לממן את המסע מסיאטל אל האולפנים, הם עלו להופעה מחתרתית בה ביצעו לראשונה את “Smells like teen spirit”, שהיה עתיד להפוך לסינגל הראשון של Nevermind, ובהמשך לאחד משירי הרוק האייקונים בהיסטוריה של המוזיקה.
קוביין, שכתב והלחין את השירים של נירוונה, כיוון ב-Nevermind, למקום רך וקליל יותר מאלבומם הקודם. את תהליך הכתיבה של “Smells like teen spirit” הוא תיאר בראיונות כניסיון לכתוב את “שיר הפופ המושלם”, והעיד שלמעשה ניסה להעתיק את סגנונם של הפיקסיז, מהם הושפע מאוד.
על אף הניסיונות של קוביין לכתוב שירם קלילים יותר, האלבום מכיל גם שירים בועטים כמו “Territorial Pissings”, “Stay Away” ו-“”Breed. האלבום הינו גם תצוגת תכלית מרהיבה של דייב גרוהל, שנצרב מאז בתודעה כאחד ממתופפי הרוק הגדולים.
האלבום נחתם בקטע “סודי”, Endles Nameless””, שמופיע מספר דקות לאחר השיר האחרון “הרשמי” של האלבום, בו ניתן לשמוע הקלטת לייב אותנטית של קורט המתוסכל וחבריו לאחר סשן הקלטה כושל. הטרק הסודי, הוא זכר לימים בהם נהגו לשמוע אלבום במלואו כיצירה שלמה ומפתיע את המאזינים כחלק מקסם של חוויה מוזיקלית שנשטף מחיינו עם הגעת הסטרימינג.
האלבום התפוצץ ב-MTV ובמכירות, הרבה מעבר למצופה. במובן מסוים, קורט קוביין מעולם לא חיפש או היה מעוניין בהצלחה בסדר גודל כזה, שבדיעבד לא התיישבה עם אופיו המופנם והרגיש, כמו גם עם סלידתו הבסיסית מהמיינסטרים. באופן אירוני, נירוונה עם Nevermind הייתה האחראית העיקרית לכך שהגראנג’ והרוק האלטרנטיבי בכלל, עברו מהשוליים למרכז תשומת הלב בתחילת הניינטיז.
עטיפת האלבום, שיקפה את הציניות של חברי הלהקה ביחס להצלחה ומסחריות, עוד בטרם ידעו שתגיע אליהם במימדי ענק. תמונת התינוק ששוחה עירום במרדף אחרי שטר של דולר, ייצגה אמירה כנגד תרבות הרדיפה אחרי הצלחה וכסף.
בין אם קורט קוביין רצה בכך או לא – Nevermind הפך לאחד האלבומים הגדולים והמצליחים בהיסטוריה של המוזיקה. הלחנים הקליטים, לצד המילים האפלות והאישיות, שקיבלו אינספור פירושים לאור דמותו המיוסרת של קוביין, נכנסו ללב הקהל שהתמכר לרוח הנעורים של נירוונה.
